התפתחויות חמורות ממתינות לתגובה פלסטינית ברמה שלה

מחבר: هاني المصري

הממשל האמריקאי הודיע על סירוב להעניק ויזות כניסה לנשיא מחמוד עבאס ולמשלחת הנלווית אליו לאסיפת הכללית השנתית של האומות המאוחדות, כעונש על סדרה של עמדות פלסטיניות, הבולטת שבהן היא השאיפה להכרה חד-צדדית במדינת פלסטין, תהליך שצפוי לצבור תאוצה רבה באסיפה זו לאחר מספר מדינות מערביות חשובות שהכריזו על כוונתן להכיר במדינת פלסטין.

נכון שוושינגטון עשתה צעד דומה בשנת 1988 לאחר ההכרזה על הקמת מדינת פלסטין, אך ההבדל המהותי הוא שזה היה לפני הסכם אוסלו, שבמסגרתו מי שיש לו נתן למי שאין, ולפני ההכרה האמריקאית באש״ף וברשות שנעשתה מחויבת למגבלות מחמירות שהיא עדיין אוחזת בהן, בעוד שהממשלות הישראליות מזמן חיסלו את מחויבויותיהן, וקברו אותן תחת העובדות ההתיישבותיות והגזעניות שעושות יותר ויותר את התוכנית הישראלית לפתרון היחיד המעשי, כלומר מניעת הקמת מדינת פלסטין.

לא צריך שהתגובה הפלסטינית על הצעד האמריקאי הזה תוגבל לביקורת ולדרישה לחזור ממנה, או לחשוב על אפשרויות רבות לנשיא עבאס, אלא עליה להיעשות באמצעות אימוץ מסלול פוליטי חדש המבוסס על הסתמכות על الشعب הפלסטיני ועל הכוחות והעמים החיוניים התומכים בו ברחבי העולם, התומכים בחירות, צדק, התנגדות ושוויון, והוא חייב לפנות בכל הכוח להעתיק את מסר הנשיא עבאס מניו יורק לג'נבה, כפי שעשה הנשיא המנוח יאסר ערפאת, שכן החומרה של הצעד האמריקאי היא שהיא מתרחשת במקביל לתוכנית ישראלית להתחיל להשלים את כיבוש עזה ולחדש את ההתיישבות בה, למנוע את חזרתה של הרשות אליו, ולהמשיך בפשעים של חיסול, סיפוח והעברת אוכלוסין.

והראיונות של השר הישראלי אבי דיכטר עם ערוץ אל-עربية משקפים את הכיוון הזה, שהוא תוקף את כל الشعب הפלסטיני ללא הבחנה בין משא ומתן לבין מתנגד, ומרכיבי קיומו ולא את ההתנגדות בלבד; הוא לא הסתפק רק בהחזרת שלושת היעדים המוצהרים למלחמה, אלא קרא באופן מפורש להגר למיליון ושבע מאות אלף פלסטינים מעזה, שזה כמעט כפי שמספר הפליטים שם. לפני הצהרה זו התקיים מפגש אמריקאי-ישראלי בבית הלבן, בנוכחות ג'אריד קושנר, בעל פרויקט "הריביירה בעזה", וטוני בלייר, שנשאר נאמן למדיניות האמריקאית וידיו מוכתמות בדם בני עיראק ואפגניסטן. כל זה מתלווה לסלילת הדרך לסיפוח יהודה ושומרון או חלקים נרחבים מהם, ולפירוק הרשות הפלסטינית עד כדי לחלק אותה ל"נסיכויות" עייניות מופרדות זו מזו על מה שלא יעלה על 40% משטח יהודה.

העניין כבר לא מדובר בצעדים פזורים, אלא במדיניות ישראלית ממוסדת כלכלית, חוקית, צבאית, ביטחונית להשמדת הרשות, שכן התייחסו לערים הפלסטיניות שצפויות להיות תחת שליטת הרשות כאל אלו שבאזור ג' שנקבעו באוסלו שהן תחת שליטה ביטחונית והמדינה הישראלית, עד כדי הריסת מחנות בצפון יהודה והעברת תושביהם והקמת אתרים צבאיים קבועים בהם, והעברת המנהל האזרחי הנתון לשר הביטחון סמכויות רחבות על חשבון מוסדות הרשות, מה שהוביל לכך שהיא עומדת על סף תהום. לא נדרשת מהרשות רק שיתוף פעולה ביטחוני, מניעת התנגדות והתרחקות ממה שמתרחש בעזה ודרישה מחמאס להפקיד את נשקה ולצאת מהשלטון, אלא נדרש הכנעה מלאה לדרישות של ארצות הברית וישראל ולתוכניותיהן ומטרותיהן.

ולאחר מכן, הרי הצעד של מניעת הוויזות מהווה הכנה מעשית לסגת מההכרה האמריקאית בארגון ובשלטון, לאחר שזה עמד במרכז תקופת הנשיאות הראשונה של טראמפ סגירת המשרד של אש״ף בוושינגטון, העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, סגירת הקונסוליה האמריקאית שם, והפסקת הסיוע הכספי לרשות מלבד לערכת הביטחון. מה שנוגע לפגישות המספריות עם בכירים פלסטינים, הן הצטמצמו למסמכים כספיים, לא פוליטיים. כמו כן, מאז יותר מעשור, לא התקיימו ישיבות פוליטיות בין ההנהגה הפלסטינית לבין הממשלה הישראלית, והן נדירות ישיבות אמריקאיות-פלסטיניות, לאחר שנשיא יאסר ערפאת ולאחר מכן הנשיא מחמוד עבאס, אם גם לזמן קצר, היו אורחים קבועים בממשל האמריקאי. הרשות לא נחשבת כבר ל"מציאות" שאין עליה דיון; ישנן גישות בתוך ישראל שמביטות על הצורך להאכיל אותה יותר או לשנות אותה, ואחרות רואות שאין עוד צורך ברשות אחת, אלא בממשלות ניהול מקומיות מאוכלסות בנפרד אחד מהשני, המוקמות על שטח 40% מהאדמה הכבושה. כל זה קורה למרות הפשרות הפלסטיניות הר רבות, שהגיעו עד ההתחייבות המחמירה להמשיך ולא ליישם את החלטות המועצת הלאומית והמרכזית מאז שנת 2015, הקוראות להפסיק את ההתמחויות הנובעות מאוסלו ולמשוך את ההכרה בישראל.

קיומה של רשות אחת המייצגת את הזהות הלאומית הפלסטינית, המאחדת את יהודה ושומרון ורצועת עזה, ומוכרת בינלאומית ושואפת להכרה בינלאומית במדינת פלסטין, מהווה איום אסטרטגי על הפרויקט הציוני ההרחבה, שכן ישראל לא הוקמה רק ולא בסיסית כפתרון "לבעיה היהודית" כמקלט, אלא כדי לשחק תפקיד פונקציונלי לשרת את האינטרסים הקולוניאליים המערביים באזור, ולשמור על המדינות שלה ועל עמים שלה אסירים לתלות, לנחיתות ולפיצול. היום, עם ההתקדמות של וושינגטון בעדיפותה "אמריקה קודם", ועם ההתמודדות המתגברת שלה עם סין, גוברת הצורך של ארצות הברית בagent המובטח שיבטיח את עליונותה באזור. לכן יש לקחת ברצינות את המדיניות והתוכניות ההרחבות הישראליות בפלסטין ובאזור, גם אם מדובר ב"מנת אוכל" גדולה שישראל לא תוכל לעכל זמן רב, אם היא בכלל תצליח להשיג אותה, והתגובה לניסיונות הכיבוש להרס או לשנות את הרשות תהיה מאמץ לאומי משותף לשנות את הרשות, תפקידיה, התחייבויותיה ותקציבה, כדי שתשמש את הפרויקט הלאומי, וזה לא יפסיק את ניסיונות הכיבוש להרס או לשנות את הרשות אלא יהפוך את תהליך הבנייה שלה מול הכיבוש, שלא צריך להשאיר לו את השליטה על חיי הפלסטינים, בבריאותם, בחינוך שלהם, בכלכלה ובשירותים ציבוריים שצפויים להיות מוענקים להם.

... ממשלת ישראל הנוכחית מאמצת גישה של כיבוש ישיר ושליטה צבאית, יותר מאשר שליטה רכה דרך קשרים כלכליים, תרבותיים, טכנולוגיים, צבאיים וביטחוניים. מה שמתרחש בסוריה ולבנון של ניסיונות הקמת "אזורים בטוחים" אינו רק הכרח ביטחוני, אלא התארכות של פרויקט התפשטות. לא מדובר בדברים שאומר נתניהו על "ישראל הגדולה" שמופיעים בסה"כ כשלט בחירות, אלא כאמונה פוליטית-דתית שנטועה בעמקי חייה של החברה הישראלית.

נכון שישראל קטנה מכדי לכפות את קיומה מן הנילוס ועד הפרת, אך היא הצליחה להתפשט בתחנות רבות: מכיבוש פלסטין בשנת 1948, לכיבוש יהודה ושומרון, סיני והרמה בשנת 1967, לפלישה לביירות בשנת 1982, להתפשטות מחדש בעזה, בלבנון ובסוריה היום. ובכל זאת, למרות נסיגותיה החוזרות מסיני, עזה ולבנון, הכיוון הכללי הוא התפשטות, מה שהופך את איומיה הנוכחיים לאמיתיים מאוד.

... אני כותב את השורות הללו מעיר דטרויט האמריקאית בזמן שאני משתתף בכנס בשם "עזה המוקד", שבו נכחו פנים אל פנים יותר מ-4000 אנשים, ועימם עשרת אלפים דרך האינטרנט, רובם צעירים, ששילמו את עלויות השתתפותם בעצמם. הכנס הוכיח כי الشعب הפלסטיני ובני בריתו מכל הלאומים והגזעים, בפרט הכאלו המגבירים את הקריאות לחירות, צדק, התנגדות לכיבוש ולעוול, ראויים לחיים ולניצחון. וסקרים בארצות הברית מראים כי יותר מחצי מהאמריקאים רואים במה שמתרחש בעזה גז genocide, ו-60% מהם דורשים להפסיק את אספקת הנשק לישראל. וזוהי שינוי ששום דבר לא יכול להתעלם ממנו.

המינויים קשים, והתסריטים הרעים ששולטים בתמונה. אבל יש תקווה, בפרט עם החרפת המשברים בממשלה הישראלית פנימה והחוצה, והתפרצות הכעס העולמי, והגברת הבידוד של ישראל. ולוודא שיש לקחת בחשבון את תסריט "הברווז השחור", שהיא אירוע בלתי צפוי, ואם יתרחש יהא לו השפעות משמעותיות.

מה שחסר בבעCrystal הסולידריות הלאומית הפלסטינית על בסיס של מאבק דמוקרטי, אם היא אינה זמינה מלמעלה כלפי מטה, יש לעבוד מכאן בלי למטה כלפי מעלה, ובאותו זמן, לעבוד על מציאת סוג של הסכמה לאומית ולשלב את הלא של הדיונים סביב מה שניתן להשיג, אם האחדות היא בלתי אפשרית כרגע, אז האחדות, בסופו של דבר, לבד מסוגלת לאחד את העם, היא חוק הניצחון, וזה שיכול להוביל את התנועה העולמית להגשמת מטרותיה לחירות, חזרה, זכות לקביעת גורל ועצמאות.