עזאם... פרס ירד

מחבר: رامي مهداوي

כשהגברים הגדולים עוזבים, הם לא נעלמים מן הזיכרון, אלא סיפורם הופך לדפים מוארים שמועברים מדור לדור. זה מה שנוגע לעזיבת בנו של שויקא, עזאם דחיילה, אשר עזבה את מחוז טולכרם בעצב עז, מהזכרת מעמדו בחברה ונאמנותו למשפחתו ולכפרו.

עזאם היה אחד מגברי שויקא שהיו מגשימים את הערכים הייחודיים של הכפר הפלסטיני: הפשטות בחיים, הנדיבות במתנה, וההשתייכות העמוקה לאדמה ולאנשים. הוא לא היה רק שם בחברה, אלא נוכחות קבועה בשמחות ובאירועים, גיבוי למשפחה ולחברים, וקול כנה שמאחד ולא מפריד.

במאפייניו רואים את דמות בנו של הכפר האותנטי: המנהיג באמונה, הקרוב לאנשים, הנוכח בשמחותיהם ועצביהם, לא מאחר לעזור למי שזקוק או לנחם את הדואג. הוא היה מהאנשים שבמקרה שזכרם עולה, הם מזכירים את משמעות האצילות והגבריות, ושמו היה קשור בטולכרם לטוב, למצוות וליחסים טובים.

תושבי טולכרם הכירו אותו בחיוכו שלא עזב את פניו, ובדאגתו לשמר את האיחוד החברתי למרות מה שהארץ עברה מבעיות. והוא היה דוגמה לאדם אשר רואה שהכוח של הכפר טמון באיחוד שלו, וערך האדם טמון בהשפעתו, ולכן היה אחד מהדמויות החברתיות הבולטות שזכו לכבוד רחב.

עזאם לא היה רק אדם חברתי, אלא גם בן לתנועה הלאומית הפלסטינית, שייך לתנועת פתח שיצרה לו מסגרת למאבק ולעבודה הלאומית. בשנות האינתיפאדה הראשונה, הוא היה נוכח בשטח, משתתף בפעילויות הציבוריות, ומגן על זכויות בני עמו, מאמין שהמאבק אינו רק סיסמאות, אלא מחויבות יומית ועקרון יציב. עם פריצת האינתיפאדה השנייה, הוא המשיך את נוכחותו והשתתפותו, תורם לתמיכה במאבק של האנשים ומקפיד על עקרונותיו עד לסוף חייו. הוא נודע בטולכרם כאדם פתחווי נאמן, אשר שילב בין ההשתייכות הלאומית לעבודה חברתית, ולכן היה דוגמה לאדם המשרת את ארצו ואת בני עמו בשטח כמו בחיים היומיים.

שויקא היום בוכה על אחד מעמודי התווך שלה, ומתגעגעת לקול שהעביר חום ונוכחות. אך הנחמה הגדולה היא שעזאם לא עזב באמת; מה שהשאיר מאחוריו השפעה טובה, ומה שזרע בערכיו בילדיו ובחבריו ובתושבי כפרו, יישאר נמשך כל עוד הזיכרון קיים. הגברים האמיתיים לא נעלמים בהיעדרות גופנית, אלא נשארים חיים בסיפורם ובמעשיהם ובמה שהם שתלו מזרעי הטוב.

עזאם עזב, אך זכרו יישאר נוכח בזיכרון הציבורי, בשיחות הדרים, ובסיפורים של אלה שהכירו אותו מקרוב. עזאם היה אחד מאותם גברים שכאשר הם מוזכרים, מגיע הטוב ונראית בלבבות שלווה וביטחון.

עזיבת עזאם דחיילה איננה רק אובדן למשפחתו ולחבריו, אלא אובדן לסמל חברתי שנשא את ערכי הכפר הפלסטיני המקורי, והשקף אותם בהתנהגותו היומית ובקשרים החזקים שלו עם אנשים. ובשמו, מתחדש ההזכרה שהגברים שעוזבים ירושה של נדיבות ואהבה, נשארים חיים בלבבות האנשים למרות הנעדרות.
אובדנו הוא הפסד לכפר שויקא ולטולכרם כולה, אך הנחמה הגדולה היא שממה שזרע מערכי הנדיבות

והנאמנות יישאר נמשך על ידי ילדיו וחבריו ותושבי כפרו. הגברים הבונים גשרים של אהבה בין אנשים לא נעלמים עם עזיבת גופם, אלא נשארים חיים במה שהשאירו מאחוריהם ממורשת וסיפור ריחני.

שלום לנשמתו הטובה, ורחמים מאללה להקיף אותו, ונחמה למשפחתו הנדיבה ולתושבי כפרנו שויקא ולכל מי שהכיר אותו. עזאם דחיילה יישאר עדות לכך שהגברים האמיתיים לא עוזבים, אלא יורדים מהסוס ומשאירים מאחור ירושה של אהבה ונאמנות, שעוברת מאדם לאדם מדור לדור.