עזה… בושה לעולם

מחבר: رامي مهداوي

איננו יכולים עוד לתאר את מה שמתרחש בעזה כיום אלא כאסון גדול בהיסטוריה של העולם, כפי שאמר הנשיא האירי. הרעב שמוכרז על ידי האומות המאוחדות אינו אירוע חד פעמי, אלא תוצאה ישירה של פשעי מלחמה המתרחשים מול עיניהם של כולם, בעוד שخطاب זכויות האדם ופיתוח בר קיימא מתמוטט בצורה מזעזעת.

החומרה של מה שמתרחש אינה מוגבלת לאסון ההומניטרי שחיים בו הפלסטינים בלבד, אלא חורגת מעבר לכך למערכת הבינלאומית כולה. כאשר עמי שלם מורעב ומוטל עליו מחסור, ההודעה שמגיעה לעולם היא שהחוק הבינלאומי הפך חסר ערך. וכל פגיעה בחוק הבינלאומי משתקפת על הביטחון העולמי בכל ממדיו; כלכלי, חברתי ופוליטי.

מספיק שנזכור כיצד התפשטו ההשלכות של המלחמה הרוסית-אוקראינית לעליית מחירי התבואות והאנרגיה והכבידו על תקציבים של מדינות רבות. וכיום, האסון בעזה טומן בחובו סכנות גדולות יותר, כיוון שהוא מעורר עימות במוקד המזרח התיכון במה שיש לו חשיבות אסטרטגית וכלכלית לעולם. הרעב שם אינו רק סבל פלסטיני, אלא פצצה מהדהדת המאיימת על היציבות של כולם.

ההכרזה של האומות המאוחדות על כניסת עזה לשלב הרעב מעוררת שאלה חמורה: מה עשתה הארגון הזה כדי למנוע זאת? תפקידה אינו להיות סוכנות חדשות, אלא שסתום בטיחות להגנה על הביטחון והחוק הבינלאומי. אז מה אמינות נותרה למועצת הביטחון כשהיא רואה את ילדי עזה מתים ברעב, נשים וזקנים מתמוטטים תחת מחלות ומחסור, ואנשים בעלי מוגבלויות ננטשים לגורלם? האם מספיק להוציא הודעה לעיתונות בזמן שצילומי הילדים הרזים ממלאים את המסכים זה שבועות?

עזה חשפה את חוסר המצפון של העולם. ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו מנהיג מלחמה כוללת: הפצצות, רעב והגליה, בפרויקט ברור לחסל כל דבר חי בעזה. והתוצאה היא שהעולם עומד מנגד, מסתפק בחזרה על ביטויי דאגה, בעוד שהפשע מתמשך ללא כל דין וחשבון.

נכון שהגל של ההכרות במדינה הפלסטינית – שהגיע ל-147 מדינות – מהווה סמל חשוב, אך הוא הרבה פחות מהיקף האסון. זה קרוב יותר להבעת סולידריות מול מראות הדם וההריסות, מאשר כלי לחץ להפסיק את ההתקפה. ישראל לא חזרה אחורה ולו במעט, אלא הפכה לנחושה יותר, מודיעה למעשה שהיא לא תסכים למדינה פלסטינית על אף שטח אדמה.

מאז תחילת המלחמה, המטרה הייתה ברורה: הגליה. כאשר הנשיא האמריקני קרא למצרים ולירדנים לקלוט את הפלסטינים, ההצעה נתקלת בדחייה עולמית, והוחלפה בשיטה הנוקשה ביותר: רעב שיטתי, מניעת סיוע, ומיקוד בנשים ובילדים לחסל את הדור הבא. זו איננה מלחמה בלבד, אלא תהליך של עקירה דמוגרפית מושלם.

היום, ההפסד הגדול אינו מתבטא רק באלפי ההרוגים והנעדרים, אלא בקריסת כל גישה פוליטית לסוגיה הפלסטינית. הפרויקט הישראלי – הנתמך על ידי ארצות הברית – נשען על עקרון ثابت: שלא תוקם מדינה פלסטינית לעולם. לכן אנו חיים בשלב המסוכן ביותר מאז מלחמת אוקטובר; כשיצירת התמונה הפלסטינית מחדש מתבססת על גירוש ורעב.

הרעב בעזה אינו אסון מקומי, אלא מבחן מוסרי וחוקי לכל המערכת הבינלאומית. אם האומות המאוחדות אינן יכולות להגן על יותר משני מיליון בני אדם מפני מוות ברעב, מה ערכם ומה תועלת החוקים שלהם? כל העולם מעורב באסון הזה, לא רק משום שזה פצע אנושי דולף, אלא משום שזה מאיים לטרפד את מה שנותר מהיציבות במזרח התיכון ובעולם.