10 מיליארד שקלים מוחזקים וכלכלה נחנקת: האם קרוב לקריסה?

מחבר: د. سعيد صبري

הכלכלה הפלסטינית עומדת בפני משבר חסר תקדים, שבו מתערבבות בעיות כלכליות ופוליטיות בתמונה המאיימת על קריסה כוללת. בין כספי מע"מ מוחזקים, ירידה חדה בסיוע הבינלאומי, וחובות מצטברים, מוצאת את עצמה הרשות הפלסטינית במאבק ישיר עם גירעון כספי הולך ומתרקם, תוך שאלות מהותיות על עתיד הכלכלה הלאומית.

כספי המע"מ – המיסים שישראל גובה בשם הרשות – היו תמיד מקור מרכזי למימון הוצאות שוטפות, מכסים כ-70% מההכנסות הציבוריות. אולם כספים חיוניים אלה הפכו לכלי לחץ בידי הכיבוש, מוחזקים או נחתכים מהם סכומים עצומים באופן חד צדדי מסיבות פוליטיות. לפי נתוני משרד האוצר, הסכום הכולל שנחתך מאז 2012 ועד תחילת 2025 עומד על כ-20.6 מיליארד שקל, כלומר כ-5.6 מיליארד דולר, בעוד שההערכות מצביעות על כך שהסכומים המוחזקים כיום בישראל מגיעים לכ-10 מיליארד שקל, מספר עצום השווה ליותר משלושה פעמים מההכנסות המקומיות החודשיות של הרשות. מציאות זו מציבה את הרשות בפני חנק כספי מתמשך, ומאשרת שכספי המע"מ אינם עוד מקור קבוע, אלא נשק פוליטי המנוצל לסחיטת הפלסטינים כלכלית.

במקביל, הסיוע הבינלאומי חווה ירידה חדה. בעוד שהגיע לשיאו בשנת 2008 עם יותר מ-1.3 מיליארד דולר, הוא ירד בשנים האחרונות לפחות מ-500 מיליון דולר, ואף ירד בשנים מסוימות לפחות מ-300 מיליון. החשוב הוא שסוג התמיכה השתנה גם הוא, מהעברות ישירות לתקציב למימון פרויקטים מפוזרים דרך מוסדות בינלאומיים, מה שהקשה על הממשלה את מרחב התמרון הכלכלי שהיה נחוץ לה בהתמודדות עם המשברים.

בתוך צמצום זה במשאבים, עלתה חשבונית השכר כעומס הפנימי הגדול ביותר. עלות השכר של עובדים, פנסיונרים, והקצבאות למשפחות אסירים ולמשפחות שכולות עומדת על כ-1.05 עד 1.1 מיליארד שקל בחודש, כלומר כ-272 עד 300 מיליון דולר. מספר זה סופג יותר מחצי מההוצאות השוטפות, מה שהפך את הרשות לבלתי מסוגלת לכסות אותו במלואו, והיא נאלצה לפנות למדיניות של תשלום שכר חלקי, מה שהשפיע לרעה על חייהם של מאות אלפי משפחות פלסטיניות.

המשוואה הולכת ומקשה כאשר אנו מבינים שההכנסות המקומיות ממסים אינן עוברות את 450 מיליון שקל בחודש, כלומר פחות מ-40% מהחשבונית של השכר בלבד. הפער הזה חושף ליקוי מבני במערכת הפיננסית, ומבהיר שהכלכלה הפלסטינית אינה מחזיקה בכלים פיננסיים עצמאיים מספיקים כדי לכסות אפילו את ההוצאות הבסיסיות.

אך המשבר אינו עוצר כאן. היקף החוב הציבורי – הפנימי והחיצוני – חצה את ה-10 מיליארד דולר, מספר השווה כמעט לסך השכר השנתי. עם התרחבות הגירעון, פנתה הרשות להלוואות מהבנקים המקומיים כדי לכסות את ההוצאות, מה שהחליש את הנזילות בשוק והשפיע לרעה על המגזר הפרטי, והחמיר את האטת הצמיחה הכלכלית.

התוצאות היו ברורות בשווקים: ריקוד מסחרי, ירידה חדה בכוח הקנייה, וירידה משמעותית בהשקעות המקומיות והזרות בשל שחיקת האמון ביציבות הפיננסית. האזרח הוא זה שנושא בנטל הגדול ביותר, בין שכר חסר, עלויות מחיה גבוהות, ועתיד מעורפל. עם תחילת שנת הלימודים, מוצא העובד את עצמו בלתי מסוגל לשלם את שכר הלימוד של ילדיו, בעוד ששכרו המוקטן והמושהה אינו מספיק לכיסוי הבסיסי.

מוטעה לחשוב שהסיוע הבינלאומי יכול לפצות על כספי המע"מ, או שכספי המע"מ מספיקים להחיות את הכלכלה. הסיוע ממשיך לרדת, והנותנים כבר אינם מוכנים לממן תקציב כבד בשכר ובחובות. כספי המע"מ בקושי מכסים את ההוצאות התפעוליות ואינם מאפשרים שום מרחב להשקעה או לבניית כלכלה בת קיימא.

למרות מציאות זו, הממשלה לא הודיעה על שום תוכנית חירום אמיתית המתאימה לעומק המשבר. הסתפקות בפתרונות זמניים, כמו תשלום שכר חלקי או הלוואות חוזרות, פירושה פשוט להאריך את חיי המשבר ולא לפתור אותו. יש צורך דחוף בהחלטות אמיצות שיכללו את restructuring של ההוצאות הציבוריות, צמצום השכר, והרחבת בסיס המסים דרך שילוב הכלכלה הלא פורמלית ומאבק בהתחמקות ממס, תוך הבטחת צדק מס גדול יותר.

כמו כן, יש להפנות את המשאבים לבניית כלכלה יצרנית אמיתית, המתבססת על מגזרים כמו תעשייה, חקלאות, וטכנולוגיה, במקום להמשיך במודל המבוסס על צריכה ותלות בחוץ.
בקיצור, המשבר אינו רק פיננסי, אלא קיומי. ודרוש לצאת ממנו רצון פוליטי אמיתי, ואומץ להתמודד עם האמיתות הכואבות. או שנתחיל ברפורמה רצינית עכשיו, או שנמשיך ללכת לקראת קריסה שעשויה להפוך למציאות בכל רגע.