מן הנאציזם האישי לנאציזם הקהילתי: המודל הישראלי

בהיסטוריה, הנאציזם היה קשור לדמות מטורפת או למפלגה קיצונית המובילה לשון שנאה והשמדה, בעוד שחלק גדול מהחברה נשאר דוחה או מהסס או שקט. אך מה שאנחנו רואים היום במצב הישראלי חורג מהדגם המסורתי; אנו לא עומדים בפני "מנהיג נאצי" אחד וגם לא בפני "מפלגה קיצונית" מבודדת, אלא בפני תופעה כמעט קהילתית כוללת בה משתתפות כל המפלגות הישראליות. רוב החברה מאמץ שיח והתנהגות המבוססים על טיהור אתני והשמדה ממסדית נגד הפלסטינים.

נאציזם כהתגלמות אישית לעומת נאציזם כהעדפה קולקטיבית

בניסוי האירופי, היטלר ומפלגתו הנאצית היו המניעים, והצליחו באמצעות תעמולה ושליטה צבאית למשוך מגזרים רחבים מהעם הגרמני. בכל הנוגע למצב הישראלי העכשווי, אנו בפני מציאות מסוכנת יותר המגלה סקרים כי יותר מ-80% מהחברה הישראלית מצדיקים או תומכים במדיניות המבוססת על:

• איום ומצור כולל על הפלסטינים.
• הפצצה אקראית והשמדה המונית וקטיעת מים וחשמל מכל תושבי עזה.
• שטנה על הפלסטינים והגדרתם כ"חיות אנושיות".
• שלילת הזכות לחיים ולקיום של עם שלם.

במובן הזה, אין מדובר יותר בממשלת קיצון, אלא במצב של הסכמה חברתית-פוליטית שהופכת את השנאה לסטנדרט לאומי.

ההיבטים המסוכנים יותר של תופעה זו
1. הלגיטימציה המוסרית: כאשר השמדה הופכת ל"ערך לאומי", נמחקים הגבולות בין מהו פשע ומהו הישג לאומי.

2. שחזור ההיסטוריה: עם שטוען שהוא הקורבן הראשון של השואה משחזר גרסה אכזרית יותר של נאציזם נגד אחרים, די לשמוע את נתניהו חוזר על מונחים כמו "הברזל בפידיון" בהקשר להשמדה; מדובר בשיח שאינו שונה מהספרות הנאצית שהבטיחה אלימות כאמצעי קיום.

3. היעדר בלמים פנימיים: החברה שצפויה להיות מצפון המונע את מנהיגיה, הפכה היא עצמה לדלק לקיצוניות.

מה זה אומר לעולם?

אם הנאציזם במאה ה-20 הייתה משבר אירופי גדול שדרוש היה קואליציה עולמית כדי לעצור אותו, הנאציזם הישראלי היום הוא משבר אנושי המתקיים על שתיקה בינלאומית, ואפילו על תמיכה מערבית ישירה בכסף, נשק וחיילים. והמסוכן מכל הוא שהפיכת השנאה לבחירה קולקטיבית עושה כל שלום אמיתי או הסכמה לדבר לאפשרי, הבעיה אינה ב"מנהיג פוליטי" אלא במבנה תרבותי וחברתי שלם.

מה שמתרחש היום אינו מלחמה חולפת על הפלסטינים אלא פשע גדול מאיים על כל המין האנושי; אנו בפני רגע מכריע: העולם חייב לקום כדי לעצור את לידת הנאציזם הישראלי הקולקטיבי החדש המתרחש השמדה בגלוי ובתמיכה ציבורית רחבה, או להתכונן לשלם את המחיר מאוחר יותר כאשר המגפה הזו תהפוך לדגם להלכה בין מדינות ועמים.

השתיקה כאן אינה נייטרליות אלא שותפות בפשע, וההיסטוריה רושמת עכשיו מי עומד נגד השמדה ומי מצדיק אותה. מה שמתרחש אינו סתם קטסטרופה פלסטינית, זו אזעקה אחרונה לכל המין האנושי. וכאשר מנהיגי הכיבוש משתמשים בשפה כמו "הברזל בפידיון", הם אינם מסתירים את שורשי שיחם הנצי, אלא מודיעים עליו ברבים. ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה כאילו, אלא חוזרת הפעם בצורות מכוערות יותר ובצורה רחבה ואיומה יותר מאי פעם.