המשבר הפיננסי מתעמק... והפתרונות הזמינים

זהו החודש השלישי ברציפות בו אוצר המדינה הישראלי " סמוטריץ" מחזיק את הכנסות המיסים הפלסטיניים כולם, ולא נראה באופק תאריך מסוים להעברת אותן הכנסות, אף על פי שיש שיחות רבות על לחצים בינלאומיים להעביר אותן. כאן לא מדובר על כ- (9.5) מיליארד ש"ח המחוזקים מאז 2019 ועד כה, או על כלל הכנסות המיסים החודשיות שמגיעות לכשלקחולה של (900) מיליון ש"ח, אלא מה מועבר מכנסות המיסים לאחר קיזוזים שונים לא חוקיים, ובכל זאת לא שוחררו המגיעות הללו. זו הפעם הראשונה בה מוחזקות כלל כנסות המיסים באופן מתמשך מאז מלחמת ההשמדה הישראלית והמצור הכלכלי לאחר השביעי באוקטובר 2023, כאשר בשנים האחרונות הוחזק חלק מהכנסות המיסים במקום תקציבים למשפחות של שאהידים ואסירים, ותקציבים לרצועת עזה שהרשות הפלסטינית מוציאה על שירותי חינוך, בריאות ורווחה ברצועת עזה, שמגיעים לכש-(275) מיליון ש"ח בחודש, ועוד קיזוזים במקום הלוואות נטו, ובכל זאת הועבר מה שנשאר מהכנסות המיסים או שמוחזק הסכום כולו ולאחר מכן מועבר.

ומעשית, הכנסות המיסים מהוות את הרכיב השולט בהכנסות הציבוריות בפלסטין, ומהוות כ-68% מהן, בשל חוסר איזון מצטבר במבנה הכלכלה הפלסטינית, ובנוסחת מאזן המסחר, ותלות מופרזת בייבוא אם זה מישראל או דרך ישראל ממדינות אחרות כמו טורקיה וסין, וגם בשל מגבלות הסכם פריז הכלכלי, וחוסר שליטת הרשות הפלסטינית על הגבולות והמעברים, וגם כורח לרכוש מוצרים בסיסיים בעלי משקל כלכלי גבוה כמו חשמל ודלק מישראל, והמעבר לייבוא על חשבון הייצור המקומי, בשל רצון ממשלות מקודמות להשיג את הכנסות המיסים החודשיות ה"קלות" במקום להרחיב את בסיס הייצור המקומי, ולהתנגש גם עם רצון המגזר הפרטי לשחות במים החמימים דרך הייבוא במקום להשקיע במגזרי תעשייה או חקלאות מקומיות, וגם כיוון של צרכני פלסטין למוצרים מיובאים, וקמפיינים עונתיים של חרמות.

ולכן, ובצל החזקת ישראל את כלל הכנסות המיסים, לא נותרה לרשות הפלסטינית אלא להסתמך על הכנסות מקומיות, מענקים ועזרה חיצונית כאמצעים לקופת המדינה, כאשר ההכנסות המקומיות ירדו בשל התכווצות במחזור הכלכלה בכללותו, ועומדות כיום בממוצע על – כ-(250) מיליון ש"ח בחודש, ובינתיים הסיוע החוץ הוא במצב הגרוע ביותר, כאשר הסיוע הערבי התכווץ עד לגבולות מינימליים. קופת המדינה לא קיבלה בשנת 2025 אלא (30) מיליון דולר ממדינת ערב הסעודית, בעוד החבילה האירופית לתמיכה התקצרה ל-(1.6) מיליארד יורו לשלוש השנים 2025-2027, המפולגת ל-3 מסלולים. חלק קופת הממשל הוא רק (620) מיליון יורו במהלך שלוש השנים, בנוסף לסיוע מתוכנן מהבנק העולמי, ובסופו של דבר ההכנסות הזמינות ללא המיסים אינן מספקות בשום פנים ואופן להוצאות הבסיסיות ול-70% מהמשכורת.

ומעשית, הממשלה מיצה את הצעדים הטכניים להפקת הכנסות, וכך בפועל התנהל מעקב של הלוואות nett באמצעות מאמצי יחידת ההלוואות נטו במשרד האוצר בשיתוף עם הגופים הרלוונטיים, נעשו הסדרים עם חמש חברות הפצת חשמל, וכחמישה ועדות מקומיות, כשהערך של ההסדרים האלה היה כ-600 מיליון ש"ח לטובת קופת המדינה, ונעשו לוחות זמנים לתשלומם, מעבר להפחתת ההדלפה הקיימת בתיק ההלוואות נטו. כמו כן, הממשלה הגיעה לגובה המינימלי להלוואה בנקאית בשל צבירת חובות והלוואות, בייחוד לגבי ההלוואה המאוחדת בסוף השנה 2023, ומועד הפירעון, בנוסף להוצאות חודשיות שקשורות לתמיכת דלק, והוצאות תפעוליות בסיסיות כמו ספקי תרופות והעברות רפואיות אחרות, ובפועל הגיע החוב הציבורי והמחויבויות של הממשלה לכ-13 מיליארד דולר.

ולכן אין פתרונות טכניים חלופיים לכיסוי החזקת הכנסות המיסים, והפכה להיות הכרח להשיג את כל הגורמים ברשות הפלסטינית, הנשיא, הממשלה, השגרירויות, המגזר הפרטי, מוסדות החברה האזרחית, המפלגות הלאומיות, כדי להשיק קמפיין בינלאומי במסלולים פוליטיים, משפטיים ודיפלומטיים לשם השגת הכנסות המיסים, ובו זמנית להשיק קמפיין להפעיל את רשת הבטחון הערבית, כדי לפצות את קופת המדינה על הכנסות המיסים המוחזקות, והסכומים הדרושים אינם גדולים, ולא יכבידו על המדינות הערביות, ובייחוד על אלו שמקורותיהם הנפט, בנוסף לכך יש להניע מדינות העולם להציע סיוע חירום לרשות הפלסטינית, במיוחד מהאיחוד האירופי, ומדינות המראות נכונות להכיר במדינה הפלסטינית, ובנוסף לפנות למדינות ידידותיות כדי להשיג סיוע חירום, או הלוואות ארוכות טווח, שכן המשבר הפיננסי עמוק מאוד, ואיתה מאיימת על הקיום הפלסטיני, ואזהרה על קריסה מבנית, אם לא יטופל.

בנוגע למצב הפנימי, ישנה חובה לאשר תקציב חירום מציאותי, שיבנה על סדרי העדיפויות הלאומיים, כדי להבטיח המשך שירותים בסיסיים, במיוחד בתחום החינוך, הבריאות והגנה חברתית, ולקבל החלטות מהותיות לצמצום ההוצאות, כמו הפסקת הוצאות תפעוליות לא בסיסיות לחלוטין, והשבשה של עבודות על הוצאות יסודיות ופיתוחיות דרך קופת המדינה, וקביעת תקרה למשכורות הממשלה, וחיזוק האמון בין הממשלה לאזרח, והמשך מהלך הרפורמה המנהלית והפיננסית, הנובעת מצרכים לאומיים, וטיפול באי סדרים הנצברים במבנה ההכנסות וההוצאות.