כאבים עמוקים, מג'די

הכאב שלנו לא נפסק ממה שקורה לקהילה שלנו ברצועת עזה מצד מוות, מחלה ורעב, עד שלא נותרה לנו יכולת לסבול את המראות שמשודרים בערוצים כאילו מדובר באירוע רגיל, וזה הכאב של כל העם הפלסטיני.

כאבו אותנו כל ידיעה על נפילת שאהיד או פצוע כשם שכואבות לנו המראות של אנשים שמתים מרעב ומחלות, כך גם כואבת לנו מציאות העוני ונפילת המערכת הערכית ברצועה, התפרצות הכנופיות המזוינות וגניבת העזרה שמגיעה, כמו שכואבות לנו המראות של אזרחים שמתים מול מלכודות המוות האמריקאיות שמכונות מרכזי סיוע אנושי, וכואב לנו לראות ילדים ובני נוער שצריכים להיות בכיתות בבתי הספר או באוניברסיטאות, ונשים שהיו צריכות להיות מוגנות ומכובדות בביתם, וגברים שלמדו והחזיקו תארים גבוהים והיו אנשי עסקים שמתחננים ועומדים בתור כדי לקבל את המעט שיציל אותם מרעב, כמו שכואבות לנו הידיעות על לוחמים שמשתתפים עם האויב ונורים למוות ללא מטרה ברורה וללא תמיכה ציבורית רק כי ההנהגות שלהם בחו"ל רוצות זאת, וכואב לנו מאוד לראות את חוסר היכולת וה paralysis של המערכת הפוליטית הפלסטינית וכל השכבות הפוליטיות בכל המפלגות.

כל זה כואב לנו ומא痛, עד שנמצא עצמנו לא מסוגלים לדבר על הכאבים הפרטיים שלנו.

נכון שהפגיעה והכאב הם כלליים לכל העם אפילו לאלה מחוץ לרצועה, מחוץ למנהיגי המפלגות, וש איך אפשר שלא להרגיש את זה כל העם כאשר פשעים של הכיבוש והרעב שהוא גרם לקהילה שלנו ברצועה עוררו את דעת הקהל העולמית ויצאו הפגנות הרות אסון בכמה ערים בעולם המוחות את פשעי הכיבוש ונגד רעב קהילת עזה?

הכאב הכללי הזה מקנה שאין שום משמעות לכל שיחה על הכאב שלנו הפרטי גם אם הוא כואב.

נפגעתי מעצם נפילתו של אחי עימד בתחילת המלחמה והשאיר משפחה של 10 נפשות, ולאחר חודשים פגעתי מעצם נפילתו של בנו מורד שהיה היקר לי ביותר במשפחה, יחד עמו אשתו ושלושת ילדיו והפגיעות של יתר בני המשפחה מאימו ואחיותיו ואחיו, לאחר מכן נפגע אחי אמן ונמשך המצב עם פניות חלק מהשארית של אחים ואיליהם לעזרה אפילו כדי לאכול ואני לא יכול לעשות דבר מלבד להגיש את המעט שאני יודע שלא יפתור את בעייתם.

ולאחרונה כאבתי שוב כששמעתי על פציעת גיסי מג'די מרואן אבו עודה, אחי אישתי, בחסד מסמך בפעולה לנסות להשיג מעט אוכל למשפחתו מלכודת המוות האמריקאית בצפון הרצועה, כאשר הוא נפצע בכדור בצוואר שפגע בחוט השדרה והוא משכב מאז 10 ימים ביחידה לטיפול נמרץ בבית החולים השער משותק ואינו יכול תנועה.

אני מתייחס כאן למג'די כי אני רואה בו כבן שלי בשל מוסריותו הגבוהה, טובותו ואהבתו לכל האנשים, וזה מה שמעידים עליו כל מי שהכירו.

מג'די (אבו סראג) יצא להביא מעט אוכל לילדיו, הוריו ואחיו, והוא הצליח להביא פעם שקית קמח וחלק אותה עם שאר בני המשפחה, ובפעמים אחרות היה מתעכב כל הלילה ליד מקום הפצת מה שמכונה סיוע ולאחר מכן היה שב ריק, אבל הוא לא התייאש ואיך יכול היה להתייאש כשהילדים וההורים שלו מתייסרים برעב, כך הוא היה חוזר ויודע ועולה מה שראה את עשרות מתים מדי יום מול מלכודות המוות האמריקאיות וביום ה-21 בחודש שעבר הוא יצא בתקווה שלא התגשמה בפעמים הקודמות והוא יחזור מנצח עם שקית קמח, אלא שהוא חזר נשא על כתפי רפורמים שלו פצוע ומפלאות הובא לבית החולים.

זו הסיפור של מג'די (אבו סראג) והיא הסיפור של אלפים אחרים שנפגעו או נהרגו מול מלכודות המוות האמריקאיות בצפון, מרכז ודרום הרצועה, והמלחמה עדיין נמשכת והרעב קוטל מאות ילדים מכל המינים מדי יום, ותנועת חמאס עדיין מתמקחת על הישרדותה כאות שלטון עם מה שיישאר בארץ ובני אדם גם תחת הכיבוש וללא תמיכה ציבורית.