הלחם... הנשק האחרון של הכיבוש

מחבר: رامي مهداوي

לא נשק הרעב הפך להיות פשוט אחד התוצרים של מלחמות או תוצאות הסגר, אלא הוא הפך במצב הפלסטיני לכלי מוצהר ומחושב של הכיבוש הישראלי להטיל שוויונים פוליטיים על הקרקע.

מאז התפרצות הכיבוש הישראלי בעזה ב-7 באוקטובר 2023, בשיתוף פעולה של שתיקת העולם, עובר העם הפלסטיני את התמונות האיומות ביותר של מלחמה ממוסדת על לחם, בעזה הנצורה קודם כל, ולאחר מכן בגדה המערבית דרך חנק כלכלי מתוכנן.

ההיסטוריה המודרנית ידעה רעבונ־הרס, חלקם כתוצאה מאסונות טבע כמו רעב רוסי ב-1921, וחלקם כתוצאה ממלחמות כפי שקרה ברעב בבנגל בשנת 1943 כאשר מתו מיליוני בני אדם לא כי היה מחסור במזון אלא בשל עליית מחירים והפסקת הפצה עקב מדיניות הכיבוש הבריטי. ובסומליה ובסודאן, חזרה הטרגדיה כתוצאה ממלחמות אזרחיות ורעב אזרחים ככלי מלחמה. אך במצב הפלסטיני, ובמיוחד בעזה, אנו מתמודדים עם התפתחות מסוכנת של נשק זה: סגר ורעב מכוון, לפי פקודות פוליטיות ישירות מהממשלה הכובשת, המבוצע דרך כלים צבאיים וכלכליים, ומטרתו היא השמדת יסודות החיים עצמם.

בעזה, הטיל הכיבוש סגר מוחלט מאז 2007 ולא מאז תחילת הכיבוש ב-2023, ומנע את כניסת המזון, מים, תרופות ודלק, ואף התכוון לפגוע במאפיות, בשוק ובמחסנים. זה לא היה רק תוצר צדדי של המלחמה, אלא מדיניות מוצהרת, שהביעו אותה מנהיגי הכיבוש בבהירות: "לא מים, לא מזון, לא דלק". התוצאה הייתה קטסטרופלית; רעב אמיתי פקד את תושבי הרצועה, במיוחד בצפון, שם נאלצו התושבים לאכול מזון חיות לאחר שנגמרו המוצרים המזוניים, ואז מצאו את עצמם אפילו בלי מזון לחיות. יותר מ-90% מילדי עזה סובלים ממחלות שנובעות מתת תזונה, בעוד שמחלות ואפידמיות התפשטו. הרעב כאן לא היה תוצר של מלחמה חולפת, אלא היה בלב תכנית ההכחדה השקטה.

בעוד שבגדה המערבית, החל הכיבוש במדיניות סגר כלכלי וחנק פיננסי. הושבתה התנועה המסחרית, נסגרו מחסומים, ונמנע מעבר בין המחוזות. החמור יותר הוא החזקת כספי המקדמה הפלסטינית, אשר מייצגת את מקור ההכנסה הראשי של הרשות הלאומית, דבר שהוביל למשבר כלכלי חמור, שהניש את עשרות אלפי משפחות משכר, והוביל לעלייה בשיעורי העוני ואבטלה וחוסר ביטחון תזונתי.

כאן, הרעב אינו תוצאה ישירה של הפצצה או סגר צבאי, אלא הוא כלי "רך" אך קטלני, אותו עושה ישראל כדי לשבור את עמידות הפלסטינים ולחנוק את רצונם הלאומי והכלכלי.
מה שמתרחש היום בפלסטין מזכיר לנו את ניתוחו של הכלכלן ההודי טודקיאן סן, זוכה פרס נובל, שהוכיח כי רעב לא מתרחש בהכרח עקב מחסור במזון, אלא כתוצאה מ"כישלון זכות החזק", כלומר מניעת האנשים מגישה למזון או מחזקתו או רכישתו, על אף שהוא קיים. זה מה שמתרחש בדיוק בפלסטין: המזון קיים בעולם, אך הוא מבודד ואסור לפלסטינים, בין אם על ידי הפצצת המעברים בעזה או על ידי מניעת תשלום השכר בגדה.

אל מול מציאות קיומית זו, יש לנקוט בצעדים מיידיים ביותר מכמה כיוונים. ההתחלה צריכה לבוא מהעולם הפוליטי והדיפלומטי, שם יש למסור את תיק הרעב לבית הדין הבינלאומי כתופעה של פשע מלחמה, ולא רק כהפרה אנושית. זה מחייב לשבור את שתיקת העולם הרשמי ולמנוע מהכיבוש את אחריותו המשפטית.

ולגבי המצב הכלכלי הלאומי, יש צורך דחוף בתכנית חירום פלסטינית שתומכת ביצירה המקומית ומספקת הזדמנויות עבודה ומחזקת את רשתות התמיכה החברתית, במקום להיבנות על הכלכלה הישראלית או על סיוע מותנה. לא יכול הפלסטיני להחזיק מעמד אם הוא הופך ל”בן ערובה” של המזון, השוק והכסף המוחזק.

ובסוף, מוטלת אחריות גדולה על כתפי האינטלקטואלים, העיתונאים והיוצרים. עליהם להתמודד עם הסיפורים המטעים אשר מצדיקים את סגר עזה וחנק הגדה, ועליהם להרים את קולם כדי לחשוף כי מה שמתרחש אינו מלחמה רגילה, אלא מאבק הכחדה שקט המוטל על עם שלם. חובה להפוך את הטרגדיה של הרעב לשאלה של דעת קהל עולמית, כמו שהיו רעבוניות העולם בשני המאה הקודמות עדים לפשעי המשטרים והממשלות.

הרעב אינו רק פגיעה בגופים, אלא גם במודעות, בכבוד ובזכות לקיום. אם לא יפעלו כולם היום, ייכתב הרעב את עתיד הפלסטינים כמו שכתבה את עתידן של עמים אחרים בדם, במחלה ובמות איטי. זו לא מלחמת לחם... זו מלחמת חיים.