איך עבר כל הזמן הזה במלחמה?!

הופתעתי לפני יומיים כי חברתי הקרובה ציינה את השנה הראשונה ליציאתו של בנה האהוב, בעוד טחנות המלחמה נמשכות ללא רחמים בעזה, והמצב הידרדר עבור משפחת חברתי כמו עבור אלפי משפחות אחרות ששחף אותן המלחמה ותוצאותיה.

ככל שעברו הימים והפכו חודשים, הכאב והסבל התעצמו, שכן חברתי שמעה את החדשות על מותו של בנה הבכור הצעיר בזמן שהיא הייתה מפונה במרכז רצועת עזה, בעוד בנה נהרג בצפון הרצועה. חלוקת הרצועה ואיסור מעבר המפונים מעבר לנחל עזה בצפון מנעו ממנה לזרוק מבט אחרון על פיסת נפשה, והוא נקבר על ידי חברים ובני משפחה מעטים, וכשנחתם פתרון זמני בתחילת ינואר האחרון, היא מיהרה לבקר את קברו ולבכות עליו, כאילו הוא עזב באותו יום.

אני לא מאמינה שחברתי ציינה את הזיכרון של יציאתו של בנה, בזמן שהיא בעיר עזה סובלת מההפצצות הבלתי פוסקות שסובבות אותה, וקולות הפיצוצים מהדהדים באוזניה ומעיקים על לילותיה, בעוד שעות היום שלה מצטמצמות וכל מה שהיא עושה הוא לספור את הזמן שהפך להיות מעגל של מחטים מדם ואש. כאשר דרכי המחיה נעשו קשות יותר ויותר, וההשגת לחם הפכה לאתגר, השימוש בדרכי כביסה ובישול primitivas הוא בעיה נוספת, וזו פן קשה של הסבל שנטל על לב חברתי בזמן שהיא סופרת את הימים ומגיעה לשנה שלמה על הגעתו של בנה, וכותבת זאת על קירותיה דרך רשתות חברתיות, ואין דבר ששנה את מצבה אלא לרעה, במיוחד שלמלחמה יש משך כה ארוך שאבות ואמהות יגעים מתחילים לציין את השנה הראשונה להגעתם של ילדיהם וריח המוות מסביבם, והטחנות והמגנים של המלחמה עדיין מסתובבים, עד שנראה שאפשר לדמיין שאם תציין את הזיכרון של מישהו יקר היום, אתה עצמך עלול להיות הנעדר אחרי שעה או בהיום הבא.

איך עבר כל הזמן הזה ולא הצליחה חברתי להשיג לחם ללא מאמץ, כמו שעשתה בעבר, כשעברה דרך האופה הקרוב לבית הספר שלה בדרך הביתה בצהריים והקנתה לחם טרי וטעים, וכאשר הגיעה הביתה סובבה את מכונת הכביסה, והוציאה את האוכל על הכיריים שעובדות בגז הביתי, ויתבשלו בפחות משעה, בזמן שכל הילדים מתכנסים עם ההורים לארוחת צהריים, לפני שיתקפלו כולם למנוחה קצרה, וכך עובר החיים מבלי מאמץ אמיתי, אבל היום חברתי שטבועה בעצב וכאב וכאב ואנחה של אובדן, כמו אלפי אמהות עזה, היא מדחסת את כל רגשותיה ומקפלת אותן במעמקי הלב, כדי שיכולה להמשיך לעמוד על רגליה עבור מי שנשארו מהילדים, היא מדליקה את האש הזו במדורה בצד ומכבסת את הבגדים רק בידיים, במעט מים ובאבקת כביסה שעשויה באופן מקומי שלא עושות דבר חוץ מלהרוס את הבד ולגרום לאצבעות ידיה לסבול מתסמינים עוריים כואבים ומוזרים.

איך עבר כל הזמן הזה ואנחנו לא נשמנו לרווחה עדיין, ולא התעוררנו מהסיוט, ולא ישבנו בחצר הבית כדי לבכות, איך עבר כל הזמן הזה, ואנחנו לא פוחדים שאנו עלולים לאבד ילד נוסף או שאנו עצמנו עשויים להיות הידיעה המהירה הבאה? אולי יגררו אותנו מתחת להריסות בית מדורדר, ואולי האדמה תבלע את האוהל הישן שלנו, ובסופו של דבר אנחנו לא מעיזים לציין את הזיכרון של היקר לנו שמעט אנחנו מקנאים בו אם עזב את כל העוני הזה, הנוודים והפחד והמוות האיטי.

איך העולם שתק על ימים קשים שחיים בהם אנשים בעזה? איך העולם ראה את הדמעות כנהרות בעיני האמהות ושמע את הצעקות של הבנות היפות והרזות, ותהה על רעש הקטנים שאיבדו את אמהותיהם או שבורותיהם כואבות או נגעו להם מלחמת השיגעון בצורה מכוערת?

כמה פנים של מוות יש בעזה, וכמה מכוער מה שהותירות מכונות המוות גם בנפשות ובגופים של תושבי עזה.
איך הזמן עובר, כשאתה לא יודע דבר מלבד שאתה חלש בצורה שלא ניתנת לתיאור, כך שאינך מסוגל לבכות יותר, ולא שותק זמן רב, ולא לזכור, כמה קשה הזמן עובר כשאתה לא מסוגל אפילו לזכור מישהו אהוב שיצא, כי הפחד חוגג בלבך ובנשמתך, ואתה יודע בביטחון שכל רגע מהזמן שעובר הוא רגע מדם.