יום ב-"74 שעות"

בחברות שבהן הצלחה של אישה נמדדת בכמה היא יכולה לעמוד تحت לחץ, הזמן מתגמש על חשבונה, הימים חולפים ואיננו יודעים אם אנו חיים בהם, או שהם חיים אותנו, הם מקיפים את צווארינו ולוחצים עלינו לאט לאט, בעוד אנו ממשיכים לחייך ולהתחרדן שהכל תחת שליטה.

יום ב-74 שעות, לא כי הזמן התפשט, אלא כי העומסים הוכפלו, והאחריות התרבו, והרגעים עברו בלי נשימה. יש ימים שבהם הזמן לא נמדד בשעות, אלא בלחצים, קולות, מתחים, פנים, אחריויות, ורשימת משימות שמתעבה כל פעם שאת מנסה לקצר אותה.
יום ב-74 שעות?

כן, כי נשים בחברות שלנו, לא חיות על הזמן של כדור הארץ, אלא על הזמן של הצורך, אנו מאריכות את הזמן, והופכות אותו למקום לכולם… חוץ מעצמנו.

כאשר אנו אומרים שהאישה חיה "יום ב-74 שעות", איננו מגזימים, זו לא סתם מטאפורה ספרותית, אלא תיאור מדויק של מציאות בה האישה מצטברת משימות, אחריות ותפקידים עד – שנראה שהזמן מאבד את משמעותו המסורתית. האישה העובדת, או הלא עובדת, אם, מפרנסת, תלמידה, או כל מה שהוזכר יחד – אינה ישנה בנוחות, ואינה מתעוררת לריק, היא במצב תמידי, חסר הכרה, שכר והערכה.

יום שלך מתחיל לפני שאחרים קמים, ומסתיים אחרי שכולם ישנים, אבל האמת? הוא לא נגמר.
למה לא, היא אם, מורה, טבחית, אחות, מומחית לתזונה, ומתווכת בפתרון סכסוכים משפחתיים, והיא גם עובדת, מפיקה, יוצרת, אקטיביסטית, ומשפיעה.

ותמיד, בעיני כמה, היא "חסרה במשהו".

יום שלה מתנהל לפי הצלילים של המעבר בין חשוב ודחוף ודחוק, בלי הפסקה אמיתית, בין הכנת ארוחת הבוקר, לחשוב על תקציב הבית, לענות על הבוס, להתעסק עם הילדים, ולנסות לעקוב אחרי החדשות או הלימודים או העצמית – רגעים שלה מאבדים.

מה שלא נאמר לעיתים קרובות הוא שמעטות חיות את הימים הארוכים הללו בלי תלונה, אבל במחיר, עייפות, עייפות נפשית, הערת רגש, והרגשה כרונית של אשמה וחוסר יכולת – כל אלה תסמינים של יום שלא נגמר. אבל כי העייפות "חלק מהתפקיד", היא לא נחשבת ככאב, אלא מתועדת כהישג.

שזה שתבין האישה את הלחץ הזה הוא לא כניעה, אלא התחלת ההכרה, שהיא תתקן את קצב היום שלה, ותמציא שעה לעצמה, הוא פעולה פוליטית מעולה, להגיד "לא" למה שאין לסבול, ולחלק את האחרויות במקום להחזיק אותן לעצמה, הוא דחייה של מערכת משולבת נגד נוחות הנשים.

להחליט שהאישה תהיה יום של 24 שעות בלבד, הוא הכרזה על ריבונות על זמנה, ועל עצמה.
בקהילה שמלמדת נשים לתת הכל, בלי תמורה…
אנו אומרות לה היום: אל תחיי את הזמן בשם כולם.
חלקי את השעות מחדש, ופתחי מרחב לעצמך, לא כי את אגואיסטית, אלא כי את אישה.

לאישה העובדת, האם, התלמידה, הלוחמת, שלוחצת ימיה עד שכמעט היום הפך ל-74 שעות… לא להשיג את הנוחות, די! הגיע הזמן לשנות את ה-74 ל-24 ..... אל תחיי את הזמן בשם כולם.