משחק העקרב בעזה: על הסיוע, הנדסת הציות והמוות

מחבר: مهيب الرفاعي

בתמונה שהיא מעבר לדמיון, מתאספים יום יום אלפי פלסטינים במוקדים לחלוקת סיוע הומניטרי בעזה, לא רק בחיפוש אחר הישרדות, אלא גם אחרי נס שיאפשר להם לחמוק יריות צפויות. מה שנראה כארגון סיוע הומניטרי על ידי "הקרן ההומניטרית של עזה" GHF בתמיכה אמריקאית וישראלית, מתגלה כבמה של פחד, כפי שעולה מעדויות שדה ודיווחים מהימנים. כוחות צה"ל, בהתאם לדיווחים, מקבלים הוראות לירות על פלסטינים גם בהיעדר כל איום, במטרה להרחיקם מהסככות לפני פתיחת תחנות החלוקה או לפזר אותם לאחר שהקצבות נגמרות. בחודש יוני 2025 בלבד תועדו 549 פלסטינים שנהרגו מעל 4000 אחרים נפגעו סביב תחנות חלוקת הסיוע. הסטטיסטיקות הללו אינן מצביעות על "אומללות" בטחונית או על כישלון ארגוני, אלא חושפות מבנה מסודר שמשתמש בסיוע ככיסוי לצורות מתקדמות של רצח מאורגן.

"משחק העקרב" כדוגמה מפרשת

עם השקת הפרק השלישי של הסדרה הקוריאנית המפורסמת משחק העקרב (Squid Game), שהדהימה את העולם בגילוי על פגיעות הכבוד האנושי תחת נטל העוני והמשחק המאורגן על הדחף להישרדות, וסדיזם הצופים על מראות הדם, לעולם אכזרי יותר בעזה, שם הפכה הפנטזיה הדמית הזאת למדיניות יומית המופעלת על גופם של אזרחים. ההשוואה כאן אינה מטאפורית, אלא מתממשת לתיאור מילולי של טכניקות שליטה, ובע tests של ציות, ואלימות ממוסדת שמתבוססת מאחורי מסיכת הסיוע ההומניטרי, שעוקבים אחריה פוליטיקאים ברחבי העולם הן מתוך התלהבות החמצן והדם.

במוקדי חלוקת הסיוע בעזה, מונחות מושגים כמו "הומניטאריות", "צדק" ו"שוויון" מתחת לתורים המתרחבים לפני המשאיות הבינלאומיות שמביאות לא רק רעב פיזי, אלא גם הנדסה חדשה של שלטון המושתת על הבחנה, והשפלה, ולקיחת סיכון חיים עבור קופסת מזון. האזרח בעזה אינו מקבל סיוע על בסיס עקרון השוויון, אלא הוא נדחף אליו במסגרת משחק אכזר: מי שמגיע ראשון, משלם יותר, ומסכן את חייו, עשוי לקבל קמח או מים. בעוד זה שמאחר, עשוי להתאבד לא רק מתוך התור.

כפי שגילו סרטונים המופצים מעזה בהקשרים של חלוקת הסיוע, החיילים הישראלים מקבלים פקודות לירות על מי שעובר את הזמנים המוגדרים לקבלת הסיוע; אז ניתן לתאר מה שמתרחש כאן כ"משחק העקרב הממשי", שבו הפלסטינים נצפים מטיסנים, ונורה על כל תנועה חשודה, גם אם זה ילד שמנסה לתפוס כיכר לחם או נושא שק קמח בהול במעברים של עירו ההרוסה.

כמו במשחק "אור אדום – אור ירוק" בסדרה, הפלסטיני במוקד הסיוע זז לפי פקודות שאינן ברורות, וכל טעות – כמו להתקדם צעד מחוץ לתור או לנסות למהר לסיוע – עשויה להסתיים ביריית רובה ישר לראש או לחזה. החיילים המשתתפים עצמם תיארו את המתרחש כאן כזירה לרצח יומיומית, כפי שחשפה חקירה של הארץ, והתקבלו מונחים שדה כמו "ירי אזהרה קטלני" ו"לטפל בהתקפות תזונתיות כאיום טקטי".

עזה הפכה להיות זירה לניסוי במודל עולמי חדש של ניהול האוכלוסיות תחת מצור: סיוע מותנה, פיקוח צבאי, כפייה טכנולוגית, והפחתה לכבוד. זו גרסה דמית של משחק העקרב, שבה אין שחקנים, אלא קורבנות אמיתיים. והישרדות כאן אינה מיועדת ליצירתיים או מוכשרים, אלא למי שיכול לשרוד מהפצצה הבאה, או שיהיה לו קופסה בזמן המוגדר, מבלי שיהיה נורה כי התקדם צעד נוסף. כך הופך הסיוע לאמצעי שליטה, והרעב לכלי מלחמה, והישרדות עצמה לפעולת התנגדות.

על עוצמה ואלימות

תמונה זו מחדשת את ההגדרה של הקשר בין "סמכות", מכל סוג שהוא, כצד מדכא, ו"הפרט" כקצה להלך זה, מעבר לאלימות צבאית לאלימות סימבולית, כפי שאנליזת פייר בורדיה מציעה, כאשר ההגמוניה אינה מופעלת רק באמצעות הפצצות ורצח, אלא גם באמצעות עיצוב התפיסות של אנשים לגבי עצמם, כמספרים או כיישויות ראויות לקורבה.

במקביל, המתהווים בעזה מזמנים לתודעה את המושגים של מישל פוקו על "ביופוליטיקה", כאשר חייהם של הפלסטינים מנוהלים דרך מדדי צריכת מזון, רמות ציות, והשתעשעויות עם זמנים חיצונים הנשלטים על ידי הכיבוש, כאילו הם נמצאים במעבדה ניסיונית גדולה, שם מתקדמים הפלסטינים מעזה מניתוח ניסי אחד לשני, בהתאם להנחות המנהיגים בתל אביב וושינגטון.

ניתן להבין דגם זה בפרספקטיבה ביטחונית כפעולה ניהולית של "אסטרטגיית פחד מבוקרת", בה משתמשים באלימות לכוונן המונים, ולא כדי להרתיע אויבים. החיילים קיבלו הנחיות משתנות: קודם כל לירות לאוויר, לאחר מכן על הרגליים, ולאחר מכן על החלק העליון של הגוף אם "עברו ההמונים את הגבול המצויר". הבעיה כאן היא שה"גבול" הזה אינו מוגדר, מה שמכניס כל אזרח בתוך מעגל המטרה.

בנוגע לפסיכולוגיה, תושבי עזה חיים במצב של פגיעה קולקטיבית לאחר טראומה; מראה הלחם מתקשר לאימה, והפניה לנקודות הסיוע הפכה לניסיון ניסי למוות. אפילו משפחות רבות החלו להימנע לחלוטין לצאת כדי למנוע את המראה. ודגם פסיכולוגי זה דומה מאוד למה שנראה במקרים של אסירים או פליטים במחנות מלחמה בבוסניה ובסוריה, כאשר הפחד מהשלטון הופך לאלמנט מרכזי בחיים היומיים.

בין ייצור, טיפול והשתפות

מה שמגביר את כהות התמונה הוא תפקידי הצדדים הבינלאומיים, בראשם ארה"ב, שמספקים סיוע קולי ביד אחת ומחמשים את הכיבוש ביד האחרת. ה"סיוע" האמריקאי מוענק לפעמים ככיסוי פוליטי להתחמק מהאחריות המוסרית, ומשמש כאמצעי לשלוט בנתיבי תנועה והשפעה מקומיים דרך מיליציות או סוכניות. זו כלי שעוברת מחדש את סצנת הסכסוך בהתאם לכללי המשחק החדשים, כל שנדרש הוא רק קופסה של מזון המכילה את המזון של היום; כל זה רק בתנאי שהציית וכנראה תבוא העונש על העבירה בפני כדורי צלפים הממוקמים סביב אזור הסיוע או מצבא הכיבוש.

כפי במשחק העקרב, שבו מוצעת תקווה לחיים באמצעות מנגנוני ציות ולא זכאות, והעניים נדחפים להתחרות ולהתנגד כדי לשרוד. זה מוביל לשאלות מהותיות על האתיקה של העבודה ההומניטרית. אין ממשות לחלוקת קמח אם המטוסים הממומנים מאותה ישות ששולחת את הקמח, הם עצמם אלו המתבוננים באזרחים ויורים בהם. אין ממשות לכנסים ההומניטריים אם הם שותקים על המצור, ומjustify את ההפצצות, או להפוך את האזרחים למרכיבים בתוך מערכת סטטיסטית מול כמות הסיוע שהגיעה מול כמות הגופות שיצאו, במסגרת שתיקה של הצופים ומפקדות של פוליטיקאים ואנשי צבא.

המסוכן במה שמתרחש בעזה הוא שאין זה נוסף להיות "כישלון הומניטרי", אלא הפך למערכת הנדסית של דיכוי, כאשר הסיוע משתמש כאמצעי והשלטון על האוכלוסיה מתבצע כשאותם יהפכו לעקרות, בהינתן חיים.