אומנות ומילים.. ערב תרבותי בטאיז תופס את דלתות הזיכרון והצבעים

SadaNews - בקומת העליונה של מטה מוסד "בסימנט" התרבותי בעיר טאעז - בדיוק במרכז טאעז היצירתי - המוזיקה התגנבה בשקט בין הכיסאות, כאילו היא פותחת שכבות של שקט אחת אחרי השנייה.

ועל הקירות, המתנשאות יצירות האמנות היו כאילו מסלולים פנימיים טעונים בשאלות, שלא נקראות במהירות, אלא מתגלות כמו שהזיכרון מתגלה פתאום.

לא הייתה שטיח אדום ולא טקס חגיגי רועש, אבל המקום התמלא בנוכחות שהגיעה מתוך פרטי החיים היומיומיים כדי לקחת חלק בערב שחיבר בין אמנות חזותית, מוזיקה וכתיבה, במסגרת אירועי "הימים האירופיים" ופרויקט מרכזי היצירה בטאיז; העיר שחיה זה שנים בין עוצמת המציאות ומאמציה המתמשכים לפתוח חלונות קטנים לעבר היופי. ובין העבודות שעצרו את מבטיהם של המבקרים:

בעלת בית התערוכה "סיפור" של האמנית החזותית הדיל מוחמד, שנראתה יותר כביומן רגשי פתוח על הקירות, כאשר עבודותיה לא הוצגו כתשובות, אלא כמרחבים המאפשרים לכל צופה להרכיבן מנקודת מבטו האישית, כאילו היצירות לא מתממשות אלא בתוך עינו של מי שרואה אותן.

צבעים כשכבות של ניסיון

בתוך האולם, היצירות לא נצפו במהירות; רבים מהנוכחים עמדו מול כל עבודה זמן רב, כאילו המבט עצמו הפך לניסיון הבנה פנימית, בעוד אחרים הסתפקו בשקט שהיה כאן תחליף לדבר.

והאמנית הדיל מוחמד אומרת לאלג'זירה נט: "תערוכת (סיפור) נובעת מהרצון שלי להפוך את הניסיון האישי לאפקט חזותי שיכול להיות משותף", ומסבירה שהיצירות יצאו ממצבים רגשיים מצטברים הקשורים לפחד, געגוע, שקט ופחד מבלבול, שהם רגשות שהיא רואה כחלק מפרטי החיים היומיומיים בעיר.

בחלק מהיצירות הצבעים נראו מונעים, כאילו הם במאבק פנימי שלא מחפש הכרעה, ובאחרים הם נראו יותר רגועים, כאילו הם רגעי נשימה בתוך מרחב עמוס ניסיון, וזהו ניגוד שיצר מצב של דיון שקט בין הנוכחים לגבי הקשר בין צבע לזיכרון ולרגש.

המוזיקה כהרחבה של המצב החזותי

לפני פתיחת התערוכה, המוזיקה הייתה חלק בסיסי מהתמונה, כאשר הנגנית שימוס רסאם הציגה קטעים על הפסנתר עם האמן מוחמד סברי, ברגע שבו האולם נראה כאילו הוא נושם בתלם אחד.

והנגנית שימוס רסאם אומרת לאלג'זירה נט כי הנגינה במרחבים אמנותיים כאלה שונה מאולמות מסורתיים, כי הקהל לא מסתפק רק בצפייה או הקשבה, אלא נכנס למצב רגשי משותף עם מה שמוצג לפניו, ומוסיפה: "המוזיקה כאן לא פועלת בנפרד מהיצירות, אלא היא שוכנת לצידה במרחב אחד, כאילו כל צליל מנסה לפתוח דרך לצבע או רעיון נתלה על הקיר".

ורסאם מציינת שהניסיון בטאיז נושא עושר ברור; האנשים מגיעים לאמנות כשהם מועמסים בניסיוניהם היומיומיים, מה שהופך את התגובה ליותר אמיתית ופחות מזויפת, ומדגישה כי המשכיות האירועים הללו נותנת לאמנים תחושה שיש מי שעוד מחפש את האמנות כצרך פנימית ולא כפריבילגיה.

אומנות כמקום חיים

מנגד, רואה המוקדן של מרכז טאעז היצירתי, ג'מאל המקטרי, כי פעילויות אלו אינן מוצגות רק כאירועים תרבותיים של אליטה, אלא כמרחבים חיוניים להחזרת שוויון אנושי בתוך העיר, ומסביר כי הרעיון הוא להפוך את האמנות לחלק מהחיים היומיומיים, ולא אירוע יוצא דופן המובדל מהם.

והמקטרי מוסיף שהניסיון מנסה לבנות קשר חדש בין הקהל לאמנות, המבוסס על אינטראקציה במקום קבלה שקטה, ועל שיתוף במקום צפייה בלבד, ומצביע על כך שסוג זה של פעילויות פותח את הדלת לדיון רחב יותר בין הדורות והשקפות שונות בעיר.

בהקשר זה, רואה הכותב והחוקר עמרן אלחמאדי כי מה שמתרחש באירועים כאלה משקף ניסיון אמיתי לבנות מחדש את הזיכרון התרבותי בטאיז, ומאשר כי העיר - למרות כל מה שעברה - עדיין שומרת על פוטנציאל תרבותי שגועש במיזמים כאלה.

החמאדי מוסיף: "האמנות כאן כבר לא מופרדת מהמציאות, אלא היא הפכה להרחבה שלה, ולכן היצירות נוטות לבטא את האדם מבפנים; על הדאגה היומית, ועל ניסיונות להבין את העולם ללא תבניות מוכנות", ומציין כי חשיבות המפגשים הללו טמונה בהחזרה של רגע מפגש אנושי סביב האמנות, בזמן שבו המרחקים בין אנשים הפכו לגדולים יותר מאי פעם.

קהל מגלה מחדש את הפרטים

בערב הזה הייתה נוכחות מגוונת של סטודנטים, אמנים, פעילים ומעוניינים בשדה התרבותי, עם השתתפות נשית בולטת בדיונים ובתגובות לגבי העבודות. ואמרה סלווה صالح, אחת מהנוכחות: "היצירות לא מציגות משמעות אחת, אלא פותחות את הדלת בפני אפשרויות מרובות, והניסיון גרם לי להסתכל על האמנות כעל שאלה פתוחה שאין לה תשובה סופית".

עם סיום האירוע, נותרו הרבה מהנוכחים משוטטים בין היצירות באיטיות בולטת, כאילו הם דוחים את רגע היציאה מהמצב הרוחני של המקום.

בחוץ, טאעז חזרה על קצב החיים היומיומי המוכר; עיר עייפה, אך עדיין משאירה בפינותיה מקום קטן לדבר שדומה לאור, גם אם מרחוק.