פסטיבל ברלין 2026.. סרטים משקפים את דאגות המשפחה וחרדת העולם

סדא ניוז - הפסטיבל ה-76 של פסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין יתקיים בין ה-12 ל-22 בפברואר 2026, בע amid שינויים גדולים, וחלוקות בינלאומיות בשני המישורים הפוליטי והתרבותי, מה שמשפיע על בחירות התחרות הרשמית הכוללת השנה 22 סרטים מ-28 מדינות.

בחירות הפסטיבל מגיעות כראי שמעלה שאלות המדאיגות את יוצרי הקולנוע בעולם ברגע היסטורי לא נעים.

המהדורה השישית וה-Seventy of "ברלינלה" כוללת כיבודים מיוחדים, כאשר העיקרי שבהם הוא הענקת הדוב הזהוב המיוחד לשחקנית המלזית מישל יואו כהוקרה למסלול הקריירה המוצלח שלה החוצה את התרבויות.

הפסטיבל מעניק גם את מצלמת "ברלינלה" למלחין מקס ריכטר, כהוקרה לתרומתו להרחבת תפקיד המוזיקה בחוויית הקולנוע העכשווית, והבחירה הזו מדגימה את פתיחות הפסטיבל להוקרת האומניות מאחורי המצלמה גם כן.

המנהלת האמנותית, טרישיה טאטל, מציינת בהצהרה באתר הפסטיבל שהיא מעריכה את המגוון של הסרטים שנבחרו השנה, ואומרת: "מצאנו הרבה למה להתאהב בתמהיל התחרות השנה, ואנחנו מאוד בטוחים שהסרטים ה-22 האלה מושכים עד כדי כך שגם נוכל לומר בקול אחד: אם לא מצאת פה משהו שאהבת, כנראה שאינך אוהב קולנוע!".

הרשימה מתמקדת בסרטים שהנושאים שלהם קשורים למשפחה, זיכרון, בידוד אישי, עם נוכחות של צורות קולנועיות לא מסורתיות, כולל סרטי אנימציה ועבודות תיעודיות בתוך התחרות הרשמית עצמה.

הנוכחות הערבית השנה מגיעה מתוך התחרות הרשמית, דרך הסרט "בית החושים" (In a Whisper) של הבמאית התוניסאית ליליה בוזיד, כהדגשה להמשך נוכחות הקולנוע הערבי באחת הבמות החשובות ביותר לקולנוע האמנותי בעולם.

בוזיד, הידועה בסרטים שנוטים לרגישות נפשית ולניתוח של מערכות יחסים אנושיות שבריריות, מציעה עבודה שמתמקדת במתחמים הפנימיים של הדמויות, בהקשר חברתי עכשווי, עם סגנון חזותי רגוע שמתאים למסורת הברלינלה לחגוג את הקולנוע שמעדיף עומק על פני אירועים רעשניים.

השתתפותה של תוניסיה היא חלק מהמפה הרחבה יותר הכוללת קולות מחוץ למוקדים המסורתיים של תחום הקולנוע, דבר שהפסטיבל שואף אליו כמנוף למגוון גיאוגרפי ותרבותי.

דאגות עולמיות

רשימת התחרות מראה עניין מיוחד בסיפורי משפחה ככניסה להבנת השינויים הפוליטיים והחברתיים. בין העבודות האלה נמצא הסרט "על הים" (At the Sea) של הבמאי ההונגרי קורנל מונדראשו, אחד הקולות הבולטים בקולנוע האירופי העכשווי, הידוע בסרטים המשלבים גוף, פוליטיקה ושטח פתוח.

הסרט עוסק באישה השבה לבית משפחתה לאחר תקופת טיפול בהתמכרות, שם היא נאלצת להתמודד עם טראומות העבר ואובדן זהותה לאחר סיום הקריירה שלה. העבודה בכיכובם של איימי אדמס ומספר שחקנים ידועים, מוצגת לראשונה עולמית במסגרת התחרות המרכזית.

מונדראשו מנצל את הים בסרט כמטפורה להיפרדות ולחיפוש משמעות, בדרמה שבה מתלכדות מערכות יחסים אישיות עם שאלות קיומיות רחבות יותר.

מונדראשו ידוע כשחקן ובמאי של הסרטים "גיופיטר הולגה" (Jupiter holdja) 2017 ו"חתיכות של אישה" (Pieces of a Woman) 2020.

בעוד הסרט "סיפורי הבית" (Home Stories) של הבמאית הגרמנייה איווק טורביש, מתעמק במתחמים הביתיים הצרים כדי לקרוא את המתחים המשפחתיים כהשתקפות לשינויים רחבים יותר בחברה הגרמנית העכשווית.

העלילה סובבת סביב "ליאה", שעובדת בצוות הפקה של תוכנית כישרונות ריאליטי, ושואלת במהלך המשימה על זהותה ומה מהווה המלון המשפחתי שבשירה, בחיפוש עצמי בתוך מסגרת משפחתית וחברתית משתנה.

בולט גם הסרט "מכתבים צהובים" (Yellow Letters) של הבמאי הגרמני אילקר צ'אטק, הידוע בהתעניינותו בנושאי זהות, שילוב והגירה בגרמניה העכשווית.

העבודה מתמודדת עם הזיכרון המשפחתי והתמשך שלו בהיסטוריה הפוליטית, כאשר הקשרים הפרטיים הופכים לשיקוף של החברה הרחבה ואוזקתיה.

זהו סרט פוליטי-משפחתי, המספר על חיי הזוג האמנים, דיניה ועזיז, לאחר התערבות המדינה בהצגת ההצגה שלהם, מה שמעורר מתחים הממאנים את נישואיהם וחייהם המקצועיים.

רעיון הבידוד בערים מודרניות תופס מקום מרכזי ביותר בעוד סרטים בתחרות. הבמאי האוסטרי מרקוס שליינזר מציע את הסרט "ורד" (Rose), וסרטי שליינזר מתמקדים באמינות ובאימפולסיבית; הוא מציע דרמה העובדת על ההיפרדות הפנימית והפיצול הרגשי, תוך כדי שימוש בשפה קולנועית חסכונית שמתאימה למגמות האסתטיות של הפסטיבל, אך היא חסרה מחסומים רגשיים.

לגבי הבמאית הגרמנייה אנגלה שאניליק, אחת מהדמויות הבולטות בקולנוע הניסי האירופי, היא חוזרת לתחרות עם הסרט "אישתי בוכה" (My Wife Cries), שהוא עבודה שמתמקדת בקצב איטי ובתצוגה נרטיבית, שבה הפירוק הרגשי הופך למבנה קולנועי עצמאי.

שאניליק, שהשם שלה נקשר ל"בית הספר לברלין", ממשיכה כאן את הפרויקט שלה בפרוק העבודות המסורתיות, מחליטה להציג את הצופים בפני חוויה רפלקטיבית שאינה מספקת תשובות קלות.

הסרט עוסק באירוע פשוט, שבו עובד מנוף מקבל שיחה מאשתו לקחת אותה מבית החולים, והוא מנסה להבין מה זה אומר למצוא אותה לבד על ספסל בפארק בוכה, בעוד שהיום הרגיל הופך לתהליך רפלקטיבי על מערכות יחסים ואפקטים רגשיים.

תיעודי ואנימציה

אחת התכונות הבולטות השנה היא נוכחות מתמשכת של הסרט התיעודי בתוך התחרות הרשמית דרך הסרט "כולם אוהבים את ביל אוואנס" (Everybody Digs Bill Evans), העוסק בביוגרפיה של המוזיקאי האמריקאי המפורסם ביל אוואנס, שידוע במוזיקת הג'אז שלו.

העבודה מתארת את המסלול האמנותי של המוזיקאי, ומשתמשת בביו שלו ככניסה לתהליך אינטלקטואלי על הקשר בין אמנות לחירות אישית, כהדגשה על כך שהתיעודי, בברלינלה, אינו זן שוליים אלא חלק מהדיון הקולנועי הכללי.

במהלך השלב המשקף פתיחות הולכת וגדלה למצבים לא מסורתיים, התחרות כוללת גם סרט אנימציה יפני-צרפתי בשם "שחר חדש" (A New Dawn), שעובד על נושאים של התהוות ושינוי בשפה חזותית ניסיונית, מה שמעיד על מוכנות הפסטיבל לאמץ את האנימציה בשפה קולנועית מלאה, ולא רק בילדים או במחלקות צדדיות.

הקולנוע האפריקאי נוכח בתחרות דרך הסרט "סומסום, ליל הכוכבים" (Soumsoum, the Night of the Stars) של הבמאי הצ'אדי מוחמד صالح הארון, שהוא אחד מהקולות הבולטים ביבשת.

הארון ידוע בעבודתו על תמות האובדן, הזיכרון והחיים בשוליים, ומגיש לפסטיבל עבודה פיוטית שבה המקומי מתאזן עם הכללי האנושי, בסיפור שנראה פשוט במראה, אך נושא בשפה פוליטית ותרבותית.

הסרט מספר את סיפור "קייו", בעלת כוחות על שמבולבלים גם עליה, עד מפגש גורלי מחדש מעצב את גורלה ומוביל אותה להבין את עצמה בהקשר מעמיק.

ולגבי הקולנוע הלטיני, הוא משתתף דרך סרט "מוסקאס" (Moscas) של הבמאי המקסיקני פרננדו אמפיק, שמגיש דרמה חברתית בטון סרקסטי, מתקרבת לריאליזם חדש בטעמה על חיים של המעמדות המודרים, ומחזקת את נוכחות אמריקה הלטינית כהמקור הממשיך לפעולה הקולנועית הכללית.

רשימת הסרטים בתחרות הרשמית ב"ברלינלה 2026" חושפת פסטיבל שמייצג מרחב לקולנוע שחושב על העולם במקום להסתפק בהצגתו.

בין קולנוע משפחה, זיכרון, בידוד, וניסוי צורתיאים, סרטי התחרות חוצים על שאלה אחת: כיצד יכולה הקולנוע Captive fragility of contemporary man in a world that is undergoing rapid changes?

מקור: רויטרס