לְבַיִת יֵשׁ רַב שׁוֹמֵר אֹתוֹ... כשחוסר היכולת הופך לכותרת של אומה...

מחבר: יונס אלאמורי

 
ישנם רגעים שבהם החדשות לא חוזרות להיות חדשות, והמספרים לא הופכים למספרים, והתמונה לא הופכת לתמונה, אלא הכל הופך למראה גדולה העומדת מול פני האומה ואומרת לה... הסתכלי על עצמך היטב. יותר מאלפיים ושלוש מאות מתנחלים חוצים אל חצרות אל-אקצא, בזמן שבעלי המקום עומדים מאחורי דלתות ברזל, ומונעים מהמתפללים להגיע למקום ההשתחווה, ורובים מתפשטים במקום שהיה צריך למנוע את הסgera לא להכניס; והצד השני, אומה שלמה משקיפה על המראה מאחורי מסכים רחוקים, מתעצבנת, מגנה, חושבת, ואז מכבים את המסך וחוזרים ליום שלה, כאילו ירושלים לא הייתה יום אחד הקיבלה הראשונה, וכאילו המסגד שאליו פונים הלבבות בתפילתם הפך לפשוט לכותרת בידיעה דחופה...

מה קרה לנו..? ואיך הגענו למרחק העצום הזה בין מה שאנחנו מאמינים בו לבין מה שאנחנו עושים..? איך הפך הקדוש למוקף, בזמן שיש לנו מספיק מילים כדי לבנות ערים של נאומים, אבל אין לנו את הרצון לפתוח דלת...? איך הפך אל-אקצא בודד עד כדי כך, שלעתים נראה כי הקיר העוטף אותו רחום יותר מהקיר שהוקם בתוכנו...? קיר של פחד, קיר של הרגל, קיר של אינטרסים, קיר של שתיקה, כאילו כולנו עמדנו בשורה אחת, לא כדי להגן על המקום, אלא כדי להעיד על חוסר היכולת שלנו בזמן שאנחנו לובשים בגדי חוכמה ומכנים זאת ריאליזם.
בבירושלים, המראה אמרה משהו גדול יותר מהפולש עצמו. היא אמרה שיש מי שרוצים לשנות את משמעות המקום, ושיש מי שרוצים לכתוב מחדש את הזיכרון על אבנים עתיקות, ושיש מי שחושב שכמות הרגליים יכולה לשנות את זהות האדמה. אבל מולדות לא משנה את שמותיה בכל פעם שמישהו זר עובר דרכם, והקדוש מתי שאוכלס סביבו רובים לא מפסיד את קדושתו, והארץ לא שוכחת את בעליה רק כי נמנע מהם להיכנס אליה. האבן יודעת מי בנה אותה, והדלת יודעת מי פתח אותה, והאוויר שעובר בחצרות המסגד יודע את שמות אלה שהשתחוו שם במשך מאות שנים, אפילו אם הכוח מנסה להניח על הזיכרון שכבות של ברזל. ועומדות כיפת המקום, לא משנה כמה חומרי הכוח מפעילים נגדן, מעידות על כך שהשמיים לא שוכחים את מקומות ההשתחווה, ושאבן שהחזיקה תפילה לא מאבדת את זכרה...

ובכל זאת, השאלה הכואבת ביותר נשארת... איפה אנחנו..?? איפה אלה שצריכים להיות כאן..? איפה האומה שמתפשטת גיאוגרפית כמעט עד שנוגעת בפינות העולם, ואז רצונה מצטמצם עד שאין בו מקום לצעקה אחת? איפה הבירות שמקשטות במראות, בעוד ירושלים מסתכלת על עצמה בזכוכית שבורה? איפה אלה המדברים על ההיסטוריה, בזמן שהם נותנים לה לעבור מול עיניהם ולכתוב ביומנים שלה שהיום הזה גם עבר מבלי שתזוז יד...?

חוסר היכולת הפך אצלנו להרגל. וזוהי האסון שמעבר לכל כיבוש. הכיבוש פולש לאדמה, אבל חוסר היכולת פולש לרוח. הכיבוש סוגר דלתות, אבל חוסר היכולת סוגר חלונות. הכיבוש מונע מאנשים להתפלל, אבל חוסר היכולת מונע מהלבבות לכעוס. הכיבוש imposes barriers in the roads, but the incapacity builds barriers in the conscience. And how serious it is that oppression becomes a familiar sight, because when oppression becomes familiar it loses its ability to evoke the question, and when the question loses its ability to disturb us, silence becomes an accomplice in the crime, even if the tongue continues to repeat expressions of condemnation.

ואולי פלסטין עצמה הפכה להיות עדה לשינוי הזה. עם העומד לבדו באורח, בזמן שהעולם הערבי והאסלאמי עומד במקום רחוק, מרים את ידו מאחורי זכוכית, ואז מוריד אותה. עם המחזיק מפתח לביתו כמו מחזיק מאמין סוד שאינו רוצה לאבד, ושומר תמונה של המקום בלבו כמו שצף מחזיק חתיכת עץ בים ללא סוף. הכל בפלסטין אומר שהזיכרון ארוך יותר מכיבוש, ושסבל יכול להיות יותר חזק מהקירות, ושמי שמחזיק את האדמה בכוח לא מחזיק בהכרח את משמעותה.
בכל פעם שהם פולשים לבית העתיק, הם מנסים להפוך את הכוח לשפה היחידה, ואת הרובה לעד על הצדק, ואת המספר לעד על הבעלות. אבל יש דברים שלא נמדדים במספרים. אף אחד לא סופר את מספר התפילות שעלו מהמקום ההוא. אף אחד לא יודע כמה דמעות נפלו על מפתנו. אף אחד לא יכול לספור את מספר הלבבות שהחזיקו את דמותו כשהיא רחוקה. ולאף אחד אין את היכולת להניח מספר על זיכרון עם, או להקיף תפילה בלב ילד, או למנוע נשמה לחצות את הגדרות. ולאף אחד אין יכולת לקפל ביומני העדר את דמות הבית העתיק, אותו בית שעדיין נמצא במודעות כעדה לכך שהקדוש יש לו זיכרון לא נשבר מול הרוב של העוברים... ובכל זאת, האמת הכואבת ביותר אינה בכך שהם פולשים, אלא שאנחנו התרגלנו שהם יפלשו. שחדשות הופכות לעונות, והדם למספרים, והקדש לתמונה שחוזרת על עצמה עד שהיא מאבדת את יכולת ההלם. להתעורר בבוקר מבלי למצוא שהמסגד נפרץ, מה שגורם לנו להרגיש מעט עצבניים, ואז לשתות את הקפה שלנו. לשמוע שהמתפללים נמנעו מלהיכנס, לכתוב כמה שורות, ואז לעבור לעסקנו. לדעת שיש מי שמועף מהמקום שבו נולד, ואז לסגור את הטלפון ולומר... מה אנחנו יכולים לעשות...? וכאן, אולי כל הדרמה טמונה במילה אחת... מה אנחנו יכולים...? המילה הזו הפכה לקבר רחב בו קברנו את רצוננו. מה אנחנו יכולים מול הכוח? מה אנחנו יכולים מול העולם? מה אנחנו יכולים מול ההיסטוריה? מה אנחנו יכולים מול ההרס המתרחב הזה? וכך, לאט לאט, למדנו לראות את הבלתי אפשרי לפני שנראה את האפשרי, ולספור את גודל חוסר היכולת שלנו לפני שנחפש על שטח הפעולה שלנו. שכחנו שהעמים לא תמיד מתחילים מכוח, אלא אולי מתחילים מסירוב להתאפק לרעיון של חולשה. ושהדרך הארוכה עשויה להתחיל בצעד קטן, ושאור אינו זקוק לשמש מלאה כדי להיראות, אלא די מספיק לו סדק קטן בקיר סמיך של חשכת.

אולי בגלל זה המשפט "לְבַיִת יֵש רַב שׁוֹמֵר אֹתוֹ" נראה ברגע הזה לא יותר ממשפט. זה נראה כמו הד ישן החוזר מעמקי הנשמה, להזכיר לנו שלדברים יש איזון שאותם עיניים לא רואות, ושלרשע יש תלוי שאינו יכול לחצות, ושלבית שהוענק לו עדיף שלא יישן. אבל זה גם משפט מסוכן אם אנחנו מבינים אותו כהזמנה להתעצל. כי השמיים לא מבקשים מאזרחי האדמה לפנות את מקומם, ולא מבקשים מבעלי הזכות להשאיר את דלתותיהם לפריצים ואז לחכות לנס. האמונה האמיתית אינה לשבת ולהמתין, אלא לעבוד כאשר אנחנו יודעים שאנחנו לא לבד. לשתול כשאתה לא רואה את הפרי. לעמוד בסערה כשאין לך הבטחה לשלום מיידי, אבל יש לך ביטחון שהסערה לא אלוהית המחליטה על גורלך... לבית יש רב השומר אותו, כן. אבל לבית יש גם בני אדם שלא צריכים לשכוח שזה הבית שלהם. ולירושלים יש אל שומר אותה, כן. אבל לירושלים יש אומה שלא צריכה לשכוח שהיא חלק מנשמתה. ואולי המבחן האמיתי שלנו היום אינו ביכולתנו לשחרר את האדמה בלבד, אלא ביכולתנו לשחרר את עצמנו מרגשת המשקל הכבד שהתגובה איננה אפשרית. כי התבוסה הגדולה אינה בדבר לאבד את הקרב, אלא להאמין לפני הקרב שכל דבר אבד...

הסתכלו על ירושלים. היא עדיין שם. למרות הכל. למרות החיילים, למרות הדלתות הסגורות, למרות הפולשים, למרות הטקסים שהם מנסים לאכוף על המקום, למרות השקט שמעטהל עולם, היא עדיין שם. כמו לב מונחה שאינו מוכן להפסיק. כמו עץ ישן שהכה בו מקלות מכל צד, אבל עדיין מרחיב את שורשיו עמוק באדמה, יודע שכאלה החותכים את הענפים לא יכולים לקטול את הזיכרון. ומעליה עומדות הכיפות, לא כאבנים שקטות, אלא ידיים מורמות לשמיים, שומרות למקום קדושתו, ולזכרון את שמו, ולרוח חלון שאפילו הסגר אינו יכול לסגור אותה... ולכל היותר, המילים האלו הן מעט ניחום. כי מי שמחזיקים בכוח כיום אינם בהכרח אלה שמחזיקים בעתיד. וההיסטוריה לעולם לא הייתה ספר שכתוב על ידי החזקים בלבד. כמה אימפריות חשבו ששמן יישאר לנצח, ואז לא נשאר שום דבר פרט לאבן שבורה במוזיאון רחוק. וכמה עמים שהעולם חשב שאיבדו, אז חזרו מתוך האפר כפי שזריחה חוזרת מאור הלילה. אז לא כל מה שנראה קיים נשאר, ולא כל מה שנראה חלש עובר...

אבל עלינו גם להודות שהשמיים לא משחררים את האומה מסבלה. אי אפשר להסתתר מאחורי הייעוד כדי להצדיק את חובתנו. אי אפשר לומר "לְבַיִת יֵש רַב שׁוֹמֵר אֹתוֹ" ואז להשאיר את הבית לבד וללכת. אי אפשר להרים את ידינו לשמיים ולסגור את ידינו מאהבת הארץ. כי האמונה שאינה מעירה את האחריות הופכת לחומר עיקש, והתקווה שאינה יוצרת פעולה הופכת להמתנה עקרה...

ובסופו של דבר, אולי אין לנו היום תשובה נותנת רגיעה על שאלת היכולת. ואולי איננו יודעים מתי האיזונים משתנים, ולא מאיפה מגיעים השחרורים, ולא איך החלש יכול לעמוד מול ההר העצום הזה של כוח. אבל יש לנו דבר אחד שאסור לנו לאבד... האמונה שבלילה זה לא סוף הסיפור. יש לנו את היכולת לסרב שהעוול יהיה רגיל. יש לנו את היכולת לשמור על ירושלים במודעות שלנו שלא תיכחד לזכור. יש לנו את היכולת לחנך את ילדינו שהקדש אינו נשמר במילים בלבד, והזכות לא נופלת רק כי בעליה התעכבו בפרסומו. יש לנו את היכולת לעמוד, גם אם מתנדנדים... כי ירושלים לא זקוקה לאומה שלמה כדי להישאר מקודשת, אלא ללבבות שלמים כדי להישאר חיים בנו. והקדש לא זקוק לנאומים חדשים אלא לרוח שלא מתה. ופלסטין אינה זקוקה למישהו שיתקנן עליה כל בוקר, אלא למי שמאמין שהבעיה שלה אינה ייעוד נשכח במבוא ההיסטוריה. והכיוון הראשון לא זקוק לכך שנחזור על שמו בנאומים, אלא לשמור אותו נוכח במודעות שלנו כאשר דרכי הפתרון מצטמצמות, וכאשר העיכובים מצטברים, וכאשר הדרך לבית העתיק רחוקה לא יותר מהדרך בגרפיקה...

ואולי, ברגעי המשבר שלנו, כאשר נראה שכל הדלתות נסגרו, וכל הדרכים הצטמצמו, והבית הושאר לבד באמצע הסערה, שומר בעמקי הנשמה את אותו ביטחון שקט שרק אותם חבלים לא רואים... שיש לבית רב. ושיש לאדמה זיכרון. ושיש לצדק עתיד. ושיש אפלה סוף, גם אם הלילה נמשך... כי אם לבית יש רב להקיים אותו, אתה תהיה לנו אמונה המונעת אותנו להפיל אותו, ומודעות המונעת אותנו לשכוח אותו, ואומץ שיהיה אותנו באותו רגע שבו תיפתח הדלת. כי הנס, כאשר הוא מגיע, לא מחפש את אלה שנרדמו זמן רב, אלא את אלה שנשארו ערים בלב הסערה, שומרים על מה שנשאר של האור, ואומרים לכל העולם, בקול שיכול להיות שקט אבל לא מת, זה הבית שלנו בזיכרון, וזה האדמה שלנו בלב, וזה הקדוש לא יהפוך לזר כל עוד אנו מסרבים להפוך לזר מעצמנו...