עזה מנצחת בדיו על ברזל: תעודת הבגרות היא תעודת קיום ולא רק תוצאה

מחבר: מוחמד מוסתפא שאהין

שמח של עזה בהצלחה של תלמידי הבגרות איננה שמחה רגעית ולא חגיגה מסורתית של תוצאות מבחן, אלא אירוע קיומי יוצא דופן שמגדיר מחדש את הקשר בין חיים ומוות, בין חינוך ומלחמה, ובין פרטים לקהילות בהקשר של השמדה ממושכת שלא חוסכת לא אבן ולא אדם ולא חלום. מה זה אומר שתלמיד מצליח בעזה היום כשנבחן באופן אלקטרוני מאוהל או מבית קפה לאחר שהמלחמה הרסה יותר מ-90% מהבתי ספר ורצחה עשרים אלף תלמידים ואלף מורים? הצלחה זו היא אתגר לזמן, להיסטוריה ולפרויקט הציוני ששם את יהבו על שבירת הרצון הפלסטיני באמצעות אלימות מופרזת.

הצלחת תלמידי הבגרות בעזה בשנת 2026 איננה הישג אקדמי אלא מעשה פוליטי מובהק כי היא מוכיחה שהמלחמה, על אכזריותה, לא הצליחה לעצור את מחזור החיים הטבעי. השעיית החינוך הייתה אחת מהמטרות המוצהרות של המלחמה, בנוסף לגירוש, רעב והשמדה שיטתית של התשתיות. בתי הספר בעזה לא היו רק מבנים אלא סמל להמשכיות ולמאבק תרבותי ולכן הם הותקפו על ידי הכיבוש באופן ישיר והמה שנשאר מהם הפך למרכזי מגוננות לפליטים. אבל כאשר התלמידים הפכו את האוהלים ובתי הקפה שלהם לאולמות מבחן, הם הפכו את התבוסה לניצחון סמלי לא פחות חשוב מכל ניצחון צבאי.

התלמידים האלה ניגשו למבחנים בתנאים שאי אפשר לדמיין; חלקם למד תחת אור נר באוהל שלא הגן עליהם מהקור של החורף ולא מהחום של הקיץ, ואחרים עברו בין בתי הקפה בחיפוש אחרי חשמל יציב ורשת אינטרנט שלא נלקחת מהם. תלמידה כמו סואר מוחמד לא ידעה היכן היא תעבור את מבחן עד ליל המבחן כי היא חיפשה מקום ציבורי שבו יש שירותים בסיסיים. התמונה הזו בלבד מגלה את עוצמת הפשע המבוצע בתואר שלם המונע משלוש שנות לימוד רצופות, אבל היא גם מגלה את יכולת הדור הזה להתאים את עצמו וליצור בתנאים הקשים ביותר.

שמחת ההורים בהצלחות של ילדיהם היא שמחה מעורבת בכאב, שמחה חסרה כפי שתיארו אותה אמהות ואבות, כי המלחמה גזלה מהם את רגעי השמחה הטבעית שצריכה הייתה להתקיים בתנאים טבעיים. איך אפשר לאמא לשמוח בשמחה מלאה כשיודעת שהבן שלה ניצל מהמוות כדי להיבחן ושחבריו שיחלקו לו את השמחה, או נרצחו או נגרשו או נמנע מהם לגשת למבחן? השמחה הזאת היא שמחה חלקית לחלוטין, לא פחותה משמחה שמגיעה ממקרה יוצא דופן שלא דומה לשום מקרה בעולם. היא שמחה המנצחת לחיים בלב המוות, אבל היא גם לא שוכחת את המתים ואינה מוותרת על עצבה.

התמונה המרגשת ביותר בשמחות הללו היא ריקוד העזאיים באוהליהם ועל הריסות בתיהם. הריקוד הזה על ההריסות איננו חוסר כבוד למוות ולא התעלמות מההרס, אלא הבהרה שהחיים יותר חזקים מאבן ומבטון, ורוח הפלסטינים אינה נשברת על ידי פצצות. זהו חזרה על המעשה של אבותיהם ששיחקו זיתים תחת אש הכיבוש, כמו שהם אומרים לעולם: אנחנו כאן ולא נימנע בכל מחיר. זהו ריקוד שהוא צורת מאבק תרבותי שלא פחותה חשיבות מהמאבק המזוין, כי היא שומרת על מהות האנושיות של העם הפלסטיני.

הצלחת הבגרות בעזה מביאה עימן משמעויות פוליטיות עמוקות החורגות מהגבולות הפלסטיניים. היא אומרת לעולם: העם שממשיך לחנך תחת אש הוא עם שלא ניתן להביסו כי הוא מאמין שהעתיד נבנה על ידי מדע וידע ולא על ידי ברזל ואש. ישראל ציפתה שטווח הזמן הארוך ייצור דור בור ומוטל תחת שליטה קלה, אך תלמידי עזה הוכיחו שההימור זה כישלון, כי הם הצליחו להתעלות על עצמם בתנאים הקשים ביותר, ולכן הצלחה זו היא למעשה הודעה פתוחה לכל מי שציפו למות התקווה בעזה.

אבל שמחה זו אינה ניתנת להפרדה מההקשר הפוליטי הרחב יותר. המלחמה בעזה בשנת 2026 היא חלק מפרויקט קולוניאלי מושכב שמטרתו לגרש את הפלסטינים ולהשמיד את כל תנאי חייהם. בהקשר הזה, הצלחת הבגרות היא אתגר ישיר נגד הפרויקט הזה כי היא מוכיחה שהפלסטינים מחזיקים באדמתם ובעתידם למרות כל ניסיונות הגירוש וההרס. החינוך בעזה לא היה מעולם חינוך פשוט במובן הצר, אלא תמיד היה צורת מאבק והחזקת זהות, וזה מה שמסביר את ההתמדה בהמשכיות גם בתנאים הקשים ביותר.

מצב השמחה שפרץ בעזה לאחר ההכרזה על התוצאות הוא מצב של סתירה בולטת עם מצב העצב והכאב שהאזור חווה במשך יותר משנתיים. סתירה זו היא מהותיית של החוויה הפלסטינית ששואבת בין הקטבים בו זמנית: הפלסטיני בוכה וצוחק באותו רגע, מצטער על השהידים ושמח על הילדים המצליחים, כי החיים בעזה אינם מכירים בשבירת הקווים; הכל כאן משולב ומעורב. היכולת הזו לשלב בין כאב ושמחה היא מה שמבדיל את העם הפלסטיני מאחרים, והיא מה שמאפשרת לו לעמוד מול האכזריות הרבה ביותר של מכונות ההרס וההרג.

אי אפשר לדבר על שמחת עזה دون לדבר על תפקיד המוסדות התומכים שעזרו להצלחת הניסיון יוצא הדופן הזה, وهي وزارة التربية والتعليم، وإن كانت محدودة مقارنة بحجم الكارثة إلا أنها كانت حاسمة في تمكين الطلاب من أداء امتحاناتهم. إن ذلك يعكس تضامناً فلسطينيًّا ولكنّه أيضاً يفضح تقاعس المجتمع الدولي عن توفير الحد الأدنى من حقوق التعليم لهؤلاء الطلاب الذين دمرت مدارسهم وقُتل معلموهم وزملاؤهم.

إعلان النتائج كان استثنائيًا هذا العام لأن الامتحانات تمت إلكترونيًا للمرة الأولى بشكل موحد مع الضفة الغربية. وهذا التوحيد في حد ذاته يحمل دلالة سياسية لأنه يؤكد وحدة الأراضي الفلسطينية رغم محاولات الاحتلال الفصل بين الضفة وغزة. فإن الطالب في غزة الذي يقدم امتحانه من خيمة نزوح هو نفس الطالب في رام الله أو نابلس الذي يقدم امتحانه من مدرسته. وهذه الوحدة هي رسالة سياسية واضحة لكل من يحاول تقسيم الشعب الفلسطيني جغرافيًا أو سياسيًا.

لكن الحقيقة الأكثر قسوة أن كثيرًا من الطلاب الناجحين لن يتمكنوا من مواصلة تعليمهم الجامعي لأن الجامعات دمرت أيضًا ولأن الحصار يمنع السفر ولأن الفقر المدقع يجعل دفع أقساط الجامعة حلمًا بعيد المنال. إن نجاح التوجيهي هو مجرد بوابة مهددة بالانغلاق قبل أن تفتح، لأن الحرب لم تدمر الماضي فقط بل سرقت المستقبل أيضًا. هذه المفارقة المؤلمة تجعل الفرحة مريرة في مذاقها لأنها تأتي في سياق لا يضمن استمراريتها.

ما فعله طلاب غزة هذا العام هو إنجاز تاريخي بكل المقاييس لأنهم تحدوا كل المستحيلات لينجحوا في امتحان يعتبرونه حقهم الطبيعي في الحياة. إنهم يمثلون جيلًا جديدًا من الفلسطينيين لا يعرف الاستسلام، جيل يرفض أن يكون ضحية بل يصر على أن يكون فاعلاً في صنع مصيره. هؤلاء الطلاب هم مستقبل فلسطين الحقيقي وليس أولئك الذين يتاجرون بالقضية من بعيد. إن فرحة أهالي غزة بهم هي فرحة بالأمل الذي يمثلونه أكثر منها بالنتيجة نفسها.

في النهاية تبقى فرحة غزة بنجاح طلاب التوجيهي شهادة على أن الحياة أقوى من الموت وأن الإرادة الإنسانية قادرة على هزيمة أقوى آلات الحرب. إنها فرحة مؤقتة في زمن طويل من الحزن ولكنها كافية لإثبات أن غزة لم تسقط ولن تسقط لأنها فيها أناس يؤمنون أن النجاح في الامتحان هو نجاح في مواجهة الاحتلال وأن الشهادة التي حصلوا عليها هي شهادة ميلاد جديدة لفلسطين لن تمحى مهما طال الزمن. هذا هو المعنى السياسي الأعمق لفرحة غزة إنها ليست فرحة أفراد بل فرحة أمة بأكملها تثبت أن المشروع الوطني الفلسطيني ما زال حيا ينبض في قلوب وعقول أبنائه حتى في أحلك الظروف.