מאשליות ההתנחלות לדרישות השחרור ..

מחבר: יונס אלעמורי

ברגעים מכריעים בהיסטוריה של העמים, לא ניתן יותר לברוח קדימה, ולא יכולה פיסת שפה לקשט את גודל האסון או להפחית מהשפעותיו..  ישנם רגעים היסטוריים המכריחים את כולם לעמוד מול המראה ולהתמודד עם האמת כפי שהיא, ללא צחצוח או הונאה או חשבונות צרים. ואולי המצב הפלסטיני עומד היום בפני אחד מהרגעים המסוכנים והרגישים ביותר מזה עשורים ארוכים, כאשר הסוגיה הפלסטינית בכל ממדיה הלאומיים, הפוליטיים, החברתיים והגיאוגרפיים נתונה להתקפה חסרת תקדים, בעוד שהתמונה הפנימית הפלסטינית נראית טובעת במצב של חוסר יכולת, פירוק, בלבול וחסר יכולת לייצר תגובה לאומית באותו גובה אתגר קיים...

הוי, הבלבול המטורף תחת מציאות זו החורגת מהכבלים, די בשחזור, די בהזנחה, די במאבק על אשליות שלטון האובדן .. הידרדרות הלאומית הגיעה לנקודה בה לא ניתן להמשיך במצב הכחשה או לברוח קדימה או להסתתר מאחורי סיסמאות שחוקות ודיברי חיזוק חקוקים. שוב נכפה עלינו אותה משוואה בעצמה ובאופן מחייב, משוואה שאומרת בפשטות וברורות.. אנו נהיה או לא נהיה... ושוב עומדת הסוגיה הפלסטינית בפני אחת מהשלבים המסוכנים ביותר שלה במהלך ההיסטוריה, כאשר האדמה נתונה לשוד, הזהות למתקפה, ואדם פלסטיני מנסה לנצח ולהשלט, בעוד מעגלי חוסר היכולת והבלבול מתרחבים בתוך המבנה הפוליטי הפלסטיני בצורה חסרת תקדים...

מה שהפלסטיני חי היום כבר לא מהווה סתם משבר פוליטי חולף, או מצב של חלוקה זמנית אפשרית שיכולה להתגבר על ידי כמה פגישות ומסמכים והבנות שטחיות... אנו בפני משבר לאומי כולל שממש פירק את הפרויקט הלאומי הפלסטיני כולו, ומגיע למגוון הרמות של החיים הפוליטיים, החברתיים, הכלכליים והתרבותיים. משבר שמסכן את עיקר התנועה הלאומית הפלסטינית ותפקידה ההיסטורי ואת תפקידה הלוחמני, ומסכן במקביל את יכולת החברה הפלסטינית לעמוד ולהמשיך להתמודד עם הפרויקט הקולוניאלי המכוון נגד קיומה, זהותה וע её עתידה...

בעוד עזה סובלת מההרס והדריסה הקשה ביותר בהיסטוריה המודרנית, ובעוד הגדה המערבית נתונה לפשיטות, התיישבות, חינוך מחדש ופסילת אדמות והפקת גיאוגרפיה פלסטינית, ובעוד ירושלים תחת מלחמה פתוחה המסכנת את זהותה ועודה הערבי הפלסטיני, נראית הפלטפורמה הפלסטינית כאילו חיה במצב של שיתוק כללי וחוסר יכולת קולקטיבית לייצר תגובה לאומית באותו היקף של האתגרים המתקיימים...

והמסוכן מזה, הוא שהחוסר הזה אינו מוגבל עוד להנהגה הפוליטית או למוסדות הרשמיים או לגופים והכוחות הלאומיים והאסלאמיים, אלא נמשך גם אל הקהל עצמו. לא משום שהקהל איבד את תחושת הייחודיות הלאומית שלו או עזב את סוגייתם, אלא משום שהם היו חשופים במשך שנים רבות לתהליך של טחנה מתמשכת. טחנה פוליטית וכלכלית וחברתית ונפשית, שגרמה למגוון רחב של העם הפלסטיני להיות טובע בבעיות הישרדות יומיומית ובחיפוש אחר לחם וחסינות חברתית בתנאי מציאות מצרים שמזכירה בסיכום על האדם הפלסטיני בכל מקום...

האזרח הפלסטיני נעשה היום מוקף בשורה לא קטנה של בעיות מצטברות. הוא מתמודד עם הכיבוש בעושק ובמעצר ובחסמים ובפשיטותיו היומיומיות. באותו זמן הוא מתמודד עם בעיות של עוני, אבטלה, ירידת שירותים וחסרי אורך כלכלי. הוא מתמודד גם עם מצב ההתחלקות הפוליטית שקרעה את האחדות החברתית וחלשה את הכוח הלאומי שלו. לכן השאלה האמיתית כבר לא היא מדוע הקהל שותק, אלא מדוע הקהל הגיע לאותו מצב של תשישות, ייאוש ואובדן אמון ..?

הקהל הפלסטיני שהניע את האינתיפאדות והמהפכות והציע מאות אלפי קדושים ופצועים ועצורים, אינו חסר בתחושתו. הוא אינו אדיש לכל מה שקורה סביבה. אך בעשורים האחרונים הקהל הזה היה חשוף לסדרה מתמשכת של אכזבות לאומיות ופוליטיות שצברו תסכול מעל תסכול, והחלישו את יכולתו לפעול ולהשפיע. כמה מבטיחים הושמעו בשמו ולא התגשמו? וכמה פרויקטים הוכרזו והסתיימו בכישלון? וכמה סיסמאות הושמעו ואז הפכו לכלים צרכניים פוליטיים?

ומכאן נופלת האחריות הבסיסית על הפוליטיקאים ולא על הציבור, אבל הפוליטיקה אינה לוקחת את זה לתשומת ליבה ולא מכירה בו. כוחות פוליטיים אלה שצריכים להיות כלי ביטוי לרצון העוברים ולהגן על הפרויקט הלאומי הפכו לעיתים רבות לחלק מהבעיה עצמה. והן חסרות את היכולת להבין את השינויים הגדולים המתרחשים במתחם הפלסטיני ובאזור ובעולם...

שכבות רחבות מהנכים הפוליטיים הפלסטיניים לא הצליחו להבין שהשלב השתנה בצורה רדיקלית. מה שהתקיים לפני שנים לא קיים היום. והמציאות שהכיבוש כפה על הקרקע עלו הרבה על החשבונות של הכוחות הפוליטיים ותכניותיהם המסורתיות. ועדיין, חלק גדול מכוויל זה מתנהג כאילו הזמן עמד, כאילו המשוואות הישנות עדיין רלבנטיות, כאילו העם הפלסטיני עוד יש לו את הפנאי לבזבז עוד זמן בהתקפות ובמאבקים פנימיים...

העובדות הוכיחו מעל לכל ספק כי אשליות ההתנחלות הפוליטית שהוצגו במשך עשורים ארוכים הגיעו לסיומן. ונפילתה לא הייתה תוצאה של עמדה אידיאולוגית מוקדמת, אלא תוצאה של עובדות מוחשיות על הקרקע. כי אשליות אלו נפלו תחת החורבן בעזה, ונפלו תחת רגלי המתיישבים הקוראים את מה שנותר מהאדמה בגדה המערבית, ונפלו أمام מראות ההגליה והפשיטות היומיות, ונפלו מול מצב ירושלים שעומד בפני תהליך מסוכן של מודרניזציה דמוגרפית ותרבותית בהיסטוריה המודרנית שלה.

הניסיון הוכיח שהכיבוש לא ראה מעולם את ההתנחלות כדרך לסיים את הכיבוש או להכיר בזכויות הלאומיות הפלסטיניות, אלא כדרך לנהל את הסכסוך ולחדש את השליטה הקולוניאלית בצורות חדשות. בעוד שהפלסטיני חיכה למדינה, ריבונות ועצמאות, הכיבוש התיישב מחדש את הגיאוגרפיה הפלסטינית והעמיק את מציאות השליטה וההחשה על האדמה והאדם.

וכאן בדיוק חוזרות חוקי שלב השחרור הלאומי לחייב את עצמן כחוקים היחידים שיכולים להסביר את המציאות ולהגדיר את העדיפויות. העמים הנמצאים תחת כיבוש אינם יכולים לבנות את האסטרטגיות שלהם על בסיס ההיגיון של השלטון או התחרות המפלגתית או החשבונות הצרים. אלא בונים את בהתאם לסתירה העיקרית הקיימת בין הכיבוש לשחרור... זו המשוואה המהותית שעל בסיסה יש לבנות את התנועה הלאומית הפלסטינית. זו גם המשוואה שמלווה תהליך חסימה היסטורית רחבה בתוך החברה הפלסטינית ובמסגרת כוחותיה הפוליטיים השונים. חסימה בין מי שעושה את השחרור הלאומי כפלא עיקרי לבין מי שעושה את שמירת זכויותיו הפרטיות כפלא עיקרי. חסימה בין מי שנמצא במלחמה לציבור ובין מי שנמצא בחשבונות הארגוניים והקהילתיים שלו. חסימה בין מי שרואה بالأחדות הלאומית תנאי לניצחון ובין מי שמתייחס אליה כאילו היא סיסמה צרכנית בלבד...

חוקי השחרור הלאומי אינם מכירים בקיפאון ואינם מעניקים לאף אחד חסינות מוחלטת. ההיסטוריה לא מגינה על מנהיגים כי הם מנהיגים, ולא מגינה על מפלגות כי הן מפלגות, ולא מגינה על מוסדות כי הם מוסדות. אלא מעניקה לגיטימציה רק למי שמצליח לבטא את צרכי השלב ואת האינטרסים של העם והמטרות הלאומיות שלו... ומכאן שהמשבר הנוכחי הוא בעיקרו משבר מנהיגות ומשבר ראייה ומשבר תפקיד לאומי. כוחות פלסטיניים רבים עדיין כלואים בחשבונות העבר ואינם מסוגלים לייצר פרויקט לאומי כולל שעונה על האתגרים הנוכחיים. כמו שיש לכך שהמצב המתמשך של ההפקרות הפוליטית אינו סתם מאבק פוליטי, אלא הפך לאיום קיומי על כלל הפרויקט הלאומי הפלסטיני ומחליש את יכולת החברה לעמוד ולהתמודד...

עזה שמשלמת מחיר פי עשרה מדמם המיובא ומסירותיהם אינה זקוקה למסמכי סולידריות אלא יותר לפרויקט לאומי המאחד את הכוחות הפלסטיניים. הגדה המערבית שעומדת בכל יום בפני תהליכי פירוק והתיישבות אינה זקוקה לדיבורים מזדמנים אלא לאסטרטגיות התנגדות לאומית כוללת. וירושלים ששוכנת בפני תהליכי נתינת זכויות והגבהה אינה זקוקה לעוד מלה בשום צורך אלא יותר לפעולה פוליטית ופעילה מאורגנת שתגונן על קיומה וזהותה...

ולכן ההחזרת כבוד לפעולה המאבקית אינה אומרת להעתיק את הניסיון הקודם או לחדש את הסיסמאות המסורתיות, אלא אומרת לבנות מחדש את הפרויקט הלאומי הפלסטיני על בסיסים חדשים שמתמקדים באחדות הלאומית ובמעורבות הציבורית וביכולת ליישם את כל צורות המאבק הפוליטי, החברתי והקהלי במסגרת אסטרטגיה ברורה של שחרור לאומי...  כמו כן, החזרת כבוד לפעולה המאבקית משמעותה להחזיר כבוד לאדם הפלסטיני עצמו. לכבוד הפלסטיני שנדון לסבל. לזכויות הלאומיות שנפגעו. לקול הציבור שלא הוערך לטווח הארוך. כי הסוגיה הפלסטינית לא הייתה אף פעם סוגיה של שלטון או משרות או זכויות, אלא הייתה ועדיין סוגיה של עם שנלחם למען חירותו וריבונותו ועצמאותו והזכות הטבעית שלו לקבוע את גורלו על אדמתו.

הדרישה היום איננה סתם הסכם פוליטי חדש בין הכוחות והגופים, אלא הקמה מחודשת כוללת של המצב הלאומי הפלסטיני על בסיסיו של הפרויקט השוחרר כולל. פרויקט שמגדיר מחדש את העדיפויות הלאומיות, ומחזיר את הכבוד לאיחוד הלאומי, ומחזיר את האמון בין העם ומוסדותיו, ומחזיר כבוד למאבק הפלסטיני כשרופא אמיתי לשחרור ולא אמצעי לניהול משברים.

ההזדמנויות קוצרו עד למינימום, והכיתה הפוליטית הפלסטינית כולה עומדת בפני מבחן היסטורי שעשוי להיות האחרון. שאו תצליח להנחית את השינויים המתרחשים ולהשיג מצב לאומי מפריע שתואם לצרכי התקופה, או שתיכנס לסכסוך פתוח עם תנועת ההיסטוריה עצמה. יש שעמים שנאבקים למען חירותם תמיד יש להם את היכולת לחדש את האמצעים שלהם וליצור מחדש את מנהיגיהם ולעצב את החלופות הלאומיות כאשר הנכים הקיימים אינן יכולות למלא את התפקיד שלהם... ולכן התהליך ההיסטורי לא הוא ברירה עתידית, אלא מציאות קיבלה שעושה כל יום על רקע הדם הפלסטיני המזוהה בעזה, ועל רקע הפשיטות וההתיישבות בגדה המערבית, ועל רקע הקושי הכלכלי והחברתי שהפלסטינים חווים בכל מקום שיש להם. וזהו תהליך שימשיך עד שישאיר את המצב הלאומי תחת בסיס ברור שלא מסכים על כלום .. בסיס של כיבוש ושחרור.

ובסופו של דבר נשארת האמת הפלסטינית הגדולה ברורה יותר מאי פעם. שכל מה שבחוץ למשוואת השחרור הלאומי נגזר מהכפור והנפילה, לא משנה כמה הוא מחזיק בכלים של כוח והשפעה. אולם העם הפלסטיני, שהפיץ את הטרגדיה, ההוצאה, הכיבוש, המלחמות והמצור, יישאר מסוגל לחדש את זהותו הלאומית, לשחזר את כבודו, לחדש את אמצעי המאבק שלו, ולהחיות את נוכחותו במשוואות של המציאות וההיסטוריה. לכן המסר שצריך לשמוע כל הכוחות והמנהיגים ברור ומפורש.. אם לא תגיעו לרמתו של ההקרבה של העם הזה ודורשי השלב הזה, אז העם עצמו יחזור לחדש את המשוואה הלאומית שלו, ויעצב את אמצעיו ומנהיגיו מחדש, כפי שעשה תמיד בכל מפנה היסטורי של מסלולו הארוך לעבר חירות ועצמאות.