האם הפיצול הפך לנוסחה של "פלסטין החדשה"?!

על פני כמעט שני עשורים, הפיצול הפלסטיני נתפס כמשבר פוליטי דחוף, לא משנה כמה יארך, בסופו של דבר ימצא את דרכו לפתרון באמצעות שיחה או פיוס או הבנות לאומיות. אלא מה שאירע בשנים האחרונות, ומה שמתברר באופן ברור יותר מאז מלחמת ההשמדה על עזה, מחייב עמידה על עד כמה מדויקת ההנחה הזו.

הפיצול כסביבה ליצירת מציאות פלסטינית חדשה

נראה כי השאלה אינה עוד: מתי יסתיים הפיצול? אלא, האם אנחנו עדיין מדברים על פיצול, או על מציאות חדשה שמקבעת את עצמה כמסגרת שבה מתהווה מחדש הסוגיה הפלסטינית ועתידה הפוליטי?

סכנת הרגע הנוכחי היא שהפיצול אינו עוד תוצאה של משבר פנימי, אלא הפך בהדרגה לסביבה נוחה ליצירת הגיאוגרפיה הפוליטית הפלסטינית עצמה. בעוד שהגדה המערבית נתונה לתהליך פירוק שיטתי באמצעות התיישבות, סיפוח וגעית הערים והכפרים זו מזה, ולא רק בידוד ירושלים מסביבותיה הפלסטיניות, בעזה מועלות הסדרים פוליטיים, ביטחוניים וכלכליים שעולים, בהרבה מהיבטים שלהם, על האופי הזמני שבו יש להניח שהם מלווים.

יתכן שהמסלולים הללו נראים שונים במראיהם, אך הם נפגשים בתוצאה אחת שהיא הקניית ההפרדה בין מרכיבי העם הפלסטיני, וסגירת הדרך בפני כל אפשרות מעשית להקמת מדינה פלסטינית עצמאית ואחודה, בזמן שכוחות השולטים בנוף לא מביעים כל פעולה אמיתית למנוע או אפילו לעכב את הכיוון הזה.

ישראל הצליחה, במידה רבה, להדיח את מרכז תשומת הלב הבינלאומית מעיקר הסוגיה הפלסטינית ולראותה כעניין של עם הממוקם תחת כיבוש, אל ענייני ניהול וריסון ושמירה על יציבות. והדיון מתרחש יותר סביב עתיד עזה וניהולה, וכיצד למנוע את הקריסה בגדה המערבית, מאשר סביב סיום הכיבוש והגשמת הזכויות הלאומיות הפלסטיניות. כאן טמון אחד השינויים המסוכנים ביותר שמול הסוגיה הפלסטינית. סוגיות לאומיות לא מובסות רק בכוח צבאי, אלא עלולות להיחלש כאשר המובילים אותם מוגדרים מחדש ומשנים את מקומם בתודעה הבינלאומית והאזורים. והדבר המטריד הוא שכוחות רבים באזור ובעולם החלו להתייחס לפיצול כאל מציאות יציבה, לא כאל משבר זמני. בזמן שהפלסטינים המשיכו להניף את דגל סיום הפיצול מבלי להתקדם בגישות שמקדמות את פירוקו, הוקמו מדיניות רבות על הנחה הפוכה לחלוטין, שהמציאות הזו נשארת, ושהדרוש הוא להסתגל אליה ולנהל אותה ולא לשנות אותה.

מכאן, מהות המשבר אינו קשור עוד לוועדה כאן או לממשלה ורשות שם, ולא אף בהיעדר בחירות או קושי בפיוס, על אף שחשוב כל זה. אנחנו מול משבר הפוגע בפרויקט הלאומי עצמו, וביכולת של הפלסטינים לשמר את אחדות סוגייתם ונציגותם הפוליטית וחזונם העתידי.

שוב אם לבנות את המערכת הפוליטית או להסתגל לפיצול?

שאלה זו מקבלת משמעות מיוחדת לאור הסדרים המתרחשים בתוך המערכת הפוליטית הפלסטינית, בין אם היא קשורה למה שנקרא "חוקת המדינה" או בעיצוב מחדש של מוסדות הנציגות הלאומית ובחירות מעורפלות למועצה הלאומית הפלסטינית. הסוגיה כאן אינה נוגעת רק לחשיבות הרפורמה או חידוש הלגיטימציה, אלה דרישות לאומיות שאין מחלוקות עליהן, אלא בהקשר שבו מתקיימות הצעדים הללו, וביסודות שעליהן והכיוונים שעלולים להיגרם על ידי טיוח ההדרה והפיצול.

שחזור המוסדות הלאומיים צריך להיות סיום לדיאלוג והסכמה לאומית על טבע הפרויקט הלאומי, עדיפויותיו וכליו, ולא תחליף לו. אבל כאשר מתקיימות הסדרים יסודיים גדולים בצל הפיצול הנוכחי, וללא הסכמה לאומית רחבה, השאלה הנכונה הופכת להיות: האם אנחנו עומדים בחידוש המערכת הפוליטית הפלסטינית, או שהכוחות פועלים לדעת גויים על פי ההגדרות החדשות שהכתיב הפיצול?

והסכנה של הכיוון הזה עולה אם המצב עובר מהדרה של כוחות או התנגדויות פוליטיות מסוימות להדרה של מגזרות רחבות בחברה מהשתתפות פעילה בעיצוב העתיד הלאומי. אז המשבר אינו עוד משבר ייצוגי פוליטי, אלא הופך למשבר יחס בין המערכת הפוליטית לחברה שלה, בין המוסדות הלאומיים ורעיון שלמענה הוקמו.

לפלסטינים היה, למרות מה שעברו מנכבות ותבוסות, רעיון לאומי כולל שהתבטא בפרויקט השחרור הלאומי והקמת המדינה העצמאית. אך כיום, האתגר אינו חל על שאלת המדינה המיוחלת, אלא גובר לעבר שאלה דחופה יותר, שהיא כיצד לשמור על רעיון המדינה עצמה מפני תהליך של הידרדרות, לפני שהאפשרות להגוות אותה על הקרקע תפסיד?

מדינות לא מתמוטטות רק כשאינן שולטות בשטחים שלהן, אלא כשהיסודות המרכיבים שלה מתפרקים, ובמיוחד אחדות הגיאוגרפיה, אחדות המוסדות, אחדות המערכת הפוליטית ואחדות החזון הלאומי.

ואם הכיוונים הנוכחיים יימשכו ללא בדיקה יסודית, הסכנה לא קיימת רק באובדן חלקים נוספים מהארץ הפלסטינית, אלא בהקניית מציאות שבה עזה תהפוך לגורם עצמאי, והמסוכן ביותר שהופך לתופעה מעוותת ודוחקת ובלתי ניתנת לקיום, והגדה המערבית תהפוך למקומות יישוב מנותקים ומוקפים, בעוד ירושלים נדחית מחוץ לכל משוואה פוליטית אמיתית.

אז לא תפגשו הפלסטינים בפרויקט של מדינה שתדחה, אלא במציאות שבה מוחלפת הסוגיה הלאומית בנושאים מנהליים, אנושיים ומעשיים, לא משנה עד כמה הם חשובים.

אלא שהמאבק נגד הכיוון הזה אינו מתחיל בסיסמאות, ולא נעצר בקריאות החוזרות ונשנות לפיוס. הוא דורש לשוב לבנות את הפרויקט הלאומי הפלסטיני עצמו, על בסיס שותפות פוליטית ודמוקרטית, לשוב לתפקיד המוסדות המאגדים, לחדש את הלגיטימציה של המערכת הפוליטית, ולחבר זאת עם חזון לאומי שיכול לאחד את הפלסטינים בארץ ובתפוצה סביב מטרות משותפות.

המאבק דורש גם לעבור מניהול של משברים יומיים למחשבה אסטרטגית על העתיד; העמים הלוחמים על חירותם אינם מספקים רק לעמוד, אלא זקוקים גם לתפיסה ברורה לגבי מה שהם רוצים להיות כעבור עשור או שניים.

הקרב המתרחש היום הוא לא רק על הארץ, למרות החשיבות הקיומית שלה, אלא גם על המשמעות הפוליטית של פלסטין עצמה; האם יוותר העניין של עם השואף לחירות ועצמאות וזכות לקבוע את גורלו, או שמא הוא יהפוך ליסודות וקבוצות מופרדות שניהל כל אחד מהם לפי תנאים שונים? לכן, האתגר הגדול שעומד בפני הפלסטינים אינו רק בסיום הפיצול, אלא במניעת התרבותו למבנה קבוע מחודש שמגדיר מחדש את הסוגיה הפלסטינית ועתידה.

וגם היום יש הזדמנות לשנות את הכיוון. אלא שהזמן איננו עוד גורם נייטרלי במאבק, אלא הפך לאחד מהאלמנטים הפעילים שלו. הסוגיה איננה עוד במקומה בהקשר של סיום פיצול ממושך, אלא בשמירה על אחדות הסוגיה הלאומית מפני פירוק והידרדרות. ואולי השאלה לא תהא איך נגמור את הפיצול, אלא כיצד נונע שזה יהיה בעצמו הפורמט החדש של פלסטין, ואולי הכנה לניסיון להשמיט אותו.