כוח בלי אסטרטגיה...

בכל פעם שהתקיפה על העניין הפלסטיני שלנו מחמירה או שהשינויים האזוריים והבינלאומיים מתגברים, השאלה המסורתית חוזרת למרכז הבמה: מה עשה הדיפלומטיה הפלסטינית? זו שאלה לגיטימית, אך היא עשויה להיות מס misleading אם נצמצם את הדיפלומטיה לשגרירויות, נציגויות רשמיות והודעות פוליטיות. העולם שבו אנו חיים היום לא נוהל כבר באמצעות כלים אלו בלבד, אלא influencia בו נוצרת דרך האוניברסיטאות, מרכזי מחקר, חברות גדולות, אמצעי התקשורת, פלטפורמות דיגיטליות, מוסדות תרבות ורשתות ידע חוצות גבולות.

לכן, ייתכן שהשאלה החשובה יותר היא: מי מנהל את ההשפעה הפלסטינית בעולם?
המונח כוח השתנה באופן רדיקלי בעשורים האחרונים. בעבר, מדינות נמדדו לפי שטחיהן, צבאותיהן ובריתותיהן הפוליטיות. כיום, הידע, הנתונים, החדשנות והתרבות הפכו לרכיבים מרכזיים בקביעת המעמד הבינלאומי. ההשפעה אינה מוגבלת עוד למשרדי החוץ, אלא מפוזרת בין אקדמאים, אנשי עסקים, אמנים, חוקרים, משפיעים ומרכזי חשיבה.

כשמסתכלים על החוויה הפלסטינית, אנו רואים פרדוקס שמזמין תשובה. מחד, לפלסטין יש אחד מהנושאים הבולטים ביותר בתודעה העולמית, ויש לה אג‘נדה עצומה של אמפתיה בינלאומית ולגיטימציה חוקית ומוסרית. מאידך, הנוכחות הזו עדיין חסרה מתודולוגיה אסטרטגית כלשהי שתהפוך אותה להשפעה מתמשכת ויכולה להשפיע על קבלת ההחלטות בעולם.

אנו לא רק עם שנאבק במלחמה פוליטית. יש לנו גם רשת עולמית רחבה של כישורים, ניסיון וקשרים. יש אלפי אקדמאים פלסטיניים באוניברסיטאות יוקרתיות ברחבי העולם, ועשרות אלפי אנשי עסקים ומשקיעים במפרץ, באירופה ובאמריקות, ומאות חוקרים, מדענים, רופאים ומהנדסים הממלאים תפקידים מכריעים במוסדות בינלאומיים גדולים. וכמובן, יש נוכחות פלסטינית בולטת בספרות, אמנות, תקשורת, תרבות וספורט.

אבל השאלה הכואבת היא: האם הכישורים הללו פועלים בתחזית לאומית אחת? או שמא הן הצלחות פרטיות מפוזרות שאין ביניהן פרויקט השפעה פלסטינית הוליסטית?
ואולי הדוגמה הישראלית מספקת שיעור חשוב, ללא קשר לעמדה הפוליטית לגביה. ישראל לא בנתה את ההשפעה שלה רק באמצעות הפעולה הדיפלומטית המסורתית, אלא באמצעות מערכת הוליסטית הכוללת אוניברסיטאות, מרכזי מחקר, חברות טכנולוגיה, רשתות של אנשי עסקים, ומוסדות תרבותיים ותקשורתיים. הם הכירו מוקדם שההשפעה על מרכזי יצירת הידע אינה פחותה בחשיבותה מההשפעה על מרכזי קבלת ההחלטות.
מנגד, אנו עדיין מתבוננים על הדיפלומטיה כמשימה רשמית המוחזקת על ידי המוסדות הממשלתיים, בעוד שכמה מדינות רבות מתייחסות להשפעה כיוזמה לאומית שבה המדינה והציבור משתתפים יחד.

קחו דוגמה קרובה לחוויה הפלסטינית עצמה. למרות כל הנסיבות הפוליטיות, הכלכליות והביטחוניות, האוניברסיטאות הפלסטיניות הצליחו להמשיך את עבודתן במשך עשרות שנים, וליצור אלפי בוגרים וחוקרים, ולפתח ניסיונות ייחודיים בחינוך תחת איום. הניסיון המיוחד הזה יכול היה להפוך לבית ספר עולמי בחקר העמידה והחינוך במצבי כיבוש, קונפליקטים ומלחמות, ולהיות נושא קבוע באוניברסיטאות גדולות ובמרכזי מחקר בינלאומיים. עם זאת, רבים מהניסיונות הללו נותרו מוגבלים בתוך דיווחים מקומיים או פרויקטים זמניים.

הדבר עצמו חל על ניסיונות הציבור הפלסטיני בניהול משברים, על רשתות הסולידריות החברתית, על יזמויות כלכליות מקומיות, על מודלים של העצמת נשים ונוער, ועל ניסיונות של רשויות מקומיות ומוסדות אזרחיים לעבוד תחת מגבלות יוצאות דופן. כל הניסיונות הללו מחזיקים ערך אינטלקטואלי עולמי, אך עדיין לא הפכו לאמצעי השפעה אמיתיים.

מה שחסר לנו כיום הוא לא רק המשאבים או האפשרויות, אלא גם אסטרטגיה לאומית מודרנית לניהול הכוח הרך. אסטרטגיה שמקשרת בין האוניברסיטאות לשגרירויות, בין מרכזי המחקר לראשי דעאלה, בין אנשי עסקים לנציגויות דיפלומטיות, ובין קהילות פלסטיניות למוסדות המדינה.

אנו זקוקים לראייה שעושה מכל חוקר פלסטיני שגריר ידע, ומכל איש עסקים גשר כלכלי, ומכל מוסד אקדמי פלטפורמת השפעה בינלאומית, ומכל הצלחה מקומית סיפור עולמי שניתן להחליף, ללמד ולהשאב ממנו.

בעולם של היום, לא מספיק שהרצאות ינצחו רק כי הן צודקות, אלא גם כי הן מאורגנות וממוסדות ויכולות להגיע למעגלי השפעה. אין די לכך שלעם יהיה נושא צודק, אלא עליו גם להיות בעל היכולת להמיר את הצדק הזה לידע, מדיניות, שותפויות ובריתות ארוכות טווח.

עם הפלסטינים הוכיחו במשך יותר ממאה שנה שהם מסוגלים לעמוד. ייתכן שהגיע הזמן להוכיח את יכולתם לנהל את השפעתם העולמית באותה מידה של מקצועיות. הקרב במאה ה-21 לא מתנהל רק על פני האדמה, ולא רק באולמות פוליטיים, אלא גם באוניברסיטאות, מרכזי מחקר, פלטפורמות טכנולוגיה וחדרי יצירת רעיונות.

כאן מתעוררת השאלה שהנִסְחְת הפלסטינית וראשי הדעה צריכים להתרגש ממנה יותר מכל תקופה אחרת: האם יש לנו אסטרטגיה לאומית לניהול השפעת הפלסטינית בעולם, או שאנו עדיין מסתפקים בניהול המשברים בעוד אחרים מנהלים את העתיד?