איך הפכו בתי הכלא הישראלים לבמה לפשעי מלחמה נגד הפלסטינים?

מחבר: مصطفى إبراهيم

 

לא מדובר יותר בעדויות פרטניות או סיפור זכויות האדם נפרדים בנוגע להפרות הישראליות כלפי האסירים והעצורים הפלסטינים, אלא זה תיעוד מדוייק בדוחות רשמיים בינלאומיים שמפרסם האומות המאוחדות עצמם. הדו"ח האחרון של מזכ"ל האומות המאוחדות, אנטוניו גוטרש, לא הסתפק בהפניה להפרות או "מקרים בודדים", אלא כלל את כוחות הביטחון הישראלים ברשימה השחורה של הגופים האחראים על אלימות מינית במצבים של סכסוך ופשעים מלחמתיים.

זו אינה רק סוגיה סימבולית או פוליטית, אלא גם האשמה משפטית ומוסרית חמורה למדינה המתקיימת ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", כאשר העובדות מגלות כי עינויים, השפלה והתקפות מיניות הפכו לכלים ממוסדים נגד הפלסטינים, במיוחד לאחר השישי באוקטובר.

דו"ח האומות המאוחדות הסביר באופן ברור את סוגי הפשעים שתועדו, כמו אונס, אונס קבוצתי, התקפות מיניות, התפשטות כפויה, איום באונס וצילום חלק מהתקיפות. אלו אינם מקרים בודדים של חיילים חסרי מעצורים, אלא דפוסים חוזרים שהתרחשו בתוך מחנות מעצר ובתי כלא ובמוקדי חקירה ידועים, כמו "סדיה טיימן" ו"מג'דו" ו"עופר" ו"נפחא", מה שמעיד כי העניין קשור למבנה מוסדי שלם שהתיר את התרחשויות הפשעים הללו, ואולי גם עודד אותם בסתימת הפה והגנה והפקת פירות.

המערכת הזו לא התמצתה רק בכוחות הביטחון, אלא התרחבה לכלול שתוף פעולה ברור מצוותים רפואיים ישראליים בתוך המוסדות והמחנות הללו, שהשתתפו או בשתיקה כדי להסתיר את העינויים, או בסירוב לתת את הטיפול ההומניטרי הנדרש, מה שמוכיח את השותפות המלאה בפשע.

לכך, המסוכן יותר בדו"ח הוא לא רק גובה הפשעים, אלא ההפניה המפורשת ל"תרבות ההעלמה מעונשים". כשמתבטל תיק פלילי נגד חיילים החשודים בהתקפה ברוטלית על פלסטיני עצור למרות קיום הקלטות ודוחות רפואיים, המסר שמגיע לחיילים ולכוחות הביטחון ברור: תוכלו לעשות כל מה שתרצו לפלסטינים מבלי לחשוש מעונש.

ולא מדובר יותר בצילומים של התקפות אלו כעל תיעוד פנימי עיוור, אלא הם הפכו דרך הדלפה מכוונת לתקשורת לכלי של מלחמה פסיכולוגית ולביית התודעה הפלסטינית, ובהנאה רחוב ישראלי קיצוני שהחל לראות בעינויים של פלסטינים חומר לצחוק ולבידור, מה שמשקף התמוטטות מוסרית כללית.

הדו"ח הטיל במפורש את האחריות על שירות בתי הסוהר הישראלי, על צה"ל ועל יחידת "הימ"ם" לעבירות מיניות ועינויים נגד פלסטינים, במיוחד בתוך מרכזי המעצר ובתי הכלא. במהלך שנת 2025 תועדו עשרות מקרים של אלימות מינית הקשורה לסכסוך, שכללו גברים, נשים וילדים מעזה ויהודה ושומרון, והדגיש כי ההפרות כללו אונס, אונס קבוצתי, עינויים מיניים, התפשטות כפויה, התקפות על האברים המיניים, ואיומים על העצורים באונס.

נראה בבירור את התמיכה הפוליטית והחקיקתית הרשמית בפשעים הללו, בראשותו הפומבית של שר הביטחון הלאומי הישראלי איתמר בן גביר, כאשר בתי הכלא תחת פיקוחו המיידי הפכו לכלי של ענישה ונקמה גלויה, כולל צמצום כמויות המזון עד כדי הרעבה, מניעת ביקורים, והגבלת טיפול רפואי נרחבת, עד לדחיפת חוקים שמטרתן הוצאות להורג של אסירים, מה שנותן להורגין כיסוי חוקי ופוליטי רשמי מראשי השלטון.

הנתונים המופיעים בדו"ח מגלים כי מספר מהנפגעים עברו התקפות חוזרות שגרמו לפגיעות ודימומים חמורים, בעוד אחרים נמנעו מהטיפול הרפואי, מה שמשקף את גובה ההברבריות המתרחשת בתוך בתי הכלא הישראלים. כמו כן, הדו"ח הזהיר כי חיסרון הפיקוח, והסרת ההאשמות נגד חיילים המעורבים בהתקפות על פלסטינים עצורים למרות קיום הקלטות ודוחות רפואיים, מעמיקה את "תרבות החסינות" ומעודדת את חזרת הפשעים הללו.

כך, אינם בתי הכלא הישראלים פשוט מקומות מעצר, אלא הפכו, כפי שמגלים הדוחות הבינלאומיים, לחללים מותאמים לעינויים, השפלות וניטרולים פיזיים ונפשיים כלפי האסירים הפלסטינים.

מאז תחילת המלחמה על עזה, עלה הנשיא של דיבור הנטילה והסיבוב בישראל בצורה חסרת תקדים. פוליטיקאים, עיתונאים, רבנים וחיילים דיברו בגלוי על הפלסטיני כ"חיה אנושית" או "אויב שיש להשמידו". תחת האקלים הזה, כבר לא מדובר בהפרות נגד האסירים רק כמעשי עינויים במטרה להוציא מידע, אלא הפכו לחלק מדוקטרינת השפלה جماטית ועונש جماטי ופקיעת האנושיות של הפלסטיני.

כמו כן, הדוח מגלה צד נוסף מסוכן מאוד, והוא הטרדת העיתונאים וההולכים על זכויות האדם, מה שמשקף את ניסיונות ישראל להטיל צנזורה על מה שמתרחש בתוך המחנות. ישראל מנעה ועדות חקירה ומבקרים בינלאומיים מלהגיע למרכזי המעצר, ואיימה על העצורים כדי למנוע מהם למסור את עדויותיהם, מה שמוכיח כי הכיבוש מודע לסכנה של מה שמתרחש, ומנסה למנוע את תיעוד זה.

ולמרות החומרה של מה שנמצא בדו"ח, השאלה החשובה ביותר נשארת: מה הלאה? הניסיון עם ישראל במהלך העשורים הקודמים מאשר כי גינויים בינלאומיים לעיתים נשארים ללא אמצעי ביצוע או חשבון אמיתי, במיוחד בזמן ההגנה האמריקאית והמערבית המתמשכת. לכן, הסכנה אינה טמונה רק בהמשך הפשעים, אלא גם בהפיכת השתיקה הבינלאומית לשותפה אמיתית בהפקת פשעים אלו.

מה שמתרחש כלפי האסירים והעצורים הפלסטיניים אינו תיק זכויות אדם צדדי, אלא חלק מהמלחמה הכוללת נגד הפלסטינים, הכוללת רצח, רעב, השמדה, גירוש ועינויים. וההתקפה המינית כאן אינה מקרה נפרד, אלא כלי מלחמה והשפלה ושבירת פסיכולוגית ופיזית, שהופכים לפשע חוקי האוסר אותו החקיקה הבינלאומית באופן חד משמעי.

הכנסה של ישראל לרשימה השחורה של האומות המאוחדות מהווה מכה פוליטית ומוסרית גדולה לדימוי שלה הבינלאומי, אך בו בזמן מגלה את גובה הטרגדיה שתרו חיים על אלפי פלסטינים נעצרים הרחק מהמצלמות. ואם הדוחות הללו לא יהפכו להליכים משפטיים ומחסומים בינלאומיים אמיתיים, בתי הכלא הישראלים יישארו מקומות פתוחים לעינויים והפרות, והפלסטיני ימשיך לשלם את המחיר של העדר צדקי הבינלאומית. ובשל העדר החשבון האמיתי, בתי הכלא הישראלים הופכים לחלק קבוע ממכונת המלחמה כלפי הפלסטינים, שכן הצדק המושהה כאן איננו אלא עוד סיבה לקרבנות נוספות.