כששיקרה התמונה לקול

ברגע שסיימתי לצפות בסרט "היסט", לא הרגשתי רצון למחוא כפיים, ולא אפילו בכעס מוחלט. הרגשתי רק באי נוחות כבדה, דומה לאותו ריק שמותיר יצירה שניסתה להתקרב לאגדה, ולכן הסתפקה במגע בצל שלה. כיביתי את המסך, והתחלתי לכתוב, בעוד הקול של אום כולתום מתגנב ברקע כשהיא שרה: "את חיי". רק אז הבנתי את המצוקה האמיתית של הסרט; לא מצוקתו הייתה בבימוי, ולא בהופעה, ולא אפילו במבנה הדרמטי המבולבל, אלא בחוסר יכולתו להבין את הפילוסופיה של האהבה שיצרה אום כולתום בעצמה.

אום כולתום היא לא רק קול גדול, ולא רק זמרת בעלת נוכחות יוצאת דופן, אלא תופעה קיומית שלמה. היא הייתה פרויקט ערבי לאהבה קולקטיבית, לעצב קולקטיבי, ולבדידות רגשית שאיחדה מיליוני אנשים סביב מכשיר רדיו קטן בערב אחד. היא הייתה האישה שהפכה את האוהב לראות את עצמו בתוך השיר, ואת השבור מוצא את ניחומו, ואת המגולל מרגיש ששפה היא עדיין מולדת זמנית עבורו. ולכן, כל סרט עליה לא מספיק לו לסדר מחדש את תחנות חייה, אלא עליו לענות על שאלה עמוקה יותר: איך הצליחה אישה אחת להפוך לזיכרון רגשי של אומה שלמה?

הסרט עסק בהפקת התמונה, אבל לא התקרב לרוח. ראינו את העיצובים, השמלות, התאורה, תנועת המצלמה, ואת ריצת הכפיים בהופעות, אבל לא ראינו את הבדידות הענקית שאום כולתום חיה בתוכה כשהיא הבינה שקולה הפך לגדול יותר מחייה האישיים שלה. לא ראינו את מחיר הגדולה, ולא את אותה פחד פנימי שעושה את האמן אסיר של התמונה שלו לפני אנשים. הסרט הציג אייקון הזז בתמונות יפות, אבל לא העניק לנו את האדם שעמד מאחורי ההילה הזו.

הקשבתי לקולה כשהתחלתי לכתוב, וחושבת שהאהבה אצל אום כולתום לא הייתה רגש רומנטי במובן הפשוט, אלא הייתה פילוסופיה שלמה של אפשרות. האהבה אצלה הייתה המתנה ארוכה, ועינוי אציל, וצייתנות לסמכויות הרגש עד הסוף. בעולם שלה, אין אהבה מהירה, ולא קשרים קלים, אלא טורפנות רוחנית מלאה על האדם. ולכן שיריה נותרו חיים; כי הם לא פנו לזמני, אלא לאותו יצור עמוק הפוחד מהאובדן ומחפש את הנצח דרך האחר.

היא התייחסה לאהבה כאל פרט בחייה, בעוד שהאהבה הייתה מהות הפרויקט האמנותי שלה כולו. אום כולתום לא רק שרה את המילים, אלא היא צירפה את הזמן בתוך השיר. היא גרמה לדקה אחת להיות מרחב למחשבה, והפכה את החזרה לגילוי נפשי ולא לשעמום. ולכן, ההקשבה אליה דורשת סבלנות דוגמת התמחות רוחנית, בעוד שהסרט היה נראה כלו של עידן המהירות והמרד הפיזי; חיתוך מהיר, קטעים קצרים, כניסת כוכבים ברצף, וכאילו העבודה פוחדת מהשקט, בעוד שכוח אום כולתום האמיתי טמון בדיוק ביכולתה להפוך את השקט לחלק מהמוזיקה.

אפילו הבחירה במונה זכי, למרות המאמצים הברורים שלה, חשפה אי הבנה נוספת של הדמות. אום כולתום אינה תכונות שניתן לחקות, ולא דרך דיבור שניתן לחקות, אלא משקל רוחני שלם. היא נכנסה לבמה כפי שמלכים היסטוריים נכנסים, לא מפני שמישהו נתן לה את הסמכות, אלא מפני שהיא מסרה אותה בקולה, בגאונותה, ובקשיחותה גם. האישה הזו לא הייתה שבירה כפי שהסרט ניסה לעתים להציג, ולא הייתה רק קורבן לפחד מהזדקנות או מחלה, אלא הייתה מודעת לחלוטין לערכה האגדי, ומבינה כי ההמונים לא אוהבים את האמן רק, אלא עושים ממנו אל קטן ואז מענישים אותו אם הוא נופל מעולמו.

ולכן, אום כולתום הייתה זקוקה לסרט יותר אכזרי ועמוק ונועז. סרט שלא יפחד להתקרב לסתירות שלה, ולא יספיק רק לשטוף את דמותה או להציג תחנות חייה המפורסמות. היא הייתה זקוקה לעבודה שאלה: מה קורה לאדם כאשר הוא הופך לאגדה כשהוא עדיין חי? איך אהבה מתקיימת כאשר היא גורמת למיליונים להתאהב בקולה? והאם אום כולתום באמת הייתה מאושרת, או שהיא שילמה את כל חייה כעבור על המהודעה המרהיבה הזו? השאלות הללו נעלמו, ולכן הסרט הלך לאיבוד בין פיצוץ הווויזואלי לתצוגת הרגשות המהירה.

וכשסיימתי לכתוב, אום כולתום עדיין שרה ברקע. אז הבנתי שהסוד האמיתי שלה לא ניתן לתפוס בקלות, כי כמה דמויות לא נמסרות על ידי מספר בלבד, אלא צריכות אמנות שיש לה את הא勇ה לחזון. ואום כולתום, עם כל האהבה הזו שהיא נטע בתודעה הערבית, עדיין ממתינה לסרט שמבין שהעظمة אינה בשמירה, אלא ביכולת להישאר חי בליבם של האנשים לאחר חצי מאה מהיעדר.