התנועה הלאומית הפלסטינית: בין ההיחלשות ההיסטורית לאפשרות לשוב לקוות

נראה כי התנועה הלאומית הפלסטינית כיום הגיעה לשיא ההיחלשות ההיסטורית; לא האתגר כבר מוגבל למאבק בכיבוש, אלא נמשך למשבר מבני עמוק בתוך המערכת הפוליטית עצמה, המתבטא במשבר של ייצוג ולגיטימיות, ובריחוק מהיכולת לייצר פרויקט לאומי כולל החורג מניהול המצב לניסיון לשנותו, או אפילו לפתוח חריצי תקווה בקיר הסתימה הלאומית והפוליטית.

מאז השינויים הגדולים שאירעו לאחר אוסלו, ולאחר מכן הפיצול וריבוי מרכזי ההחלטה, ירדה הרעיון הבסיסי של התנועה הלאומית מפרויקט של שחרור לאומי למערכת לניהול מקרה פוליטי מפורד מאוד. כך, לא נשאלת השאלה המרכזית: איך מתמודדים עם מערכת הכיבוש? אלא איך מנהלים את המצב הפלסטיני בגבולות פוליטיים צרים שאיבדו את יכולתם לייצר הסכמה לאומית, או אפילו לפתוח אופק אפשרי.

הכחדה הזו אינה מבטלת את המשך הפעולה הלאומית, אך היא חושפת את המעבר שלה מרמת הפרויקט להחזקת הקיום בלבד, ומאופק השחרור להנדסה של האפשרויות המוגבלות. ועדיין, מהות הנושא לא נשברה; העם לא ויתר על זכויותיו, ההיסטוריה לא נסגרה, והכיבוש לא יהפוך למציאות טבעית או מוצדקת.

ולב ליבו של ניגוד זה, נשאר המובן המוסרי למאבק נוכח, גם אם הוא הושם בצד פוליטית. עדיין קיימות העדפות לאומיות ראויות בתוך התודעה הפלסטינית, המחשיבות את החירות כתנאי קיום ולא כפריט מיקוח או אופציה טקטית. מכאן, סמלים הופכים ליותר ממצב או מיקום פוליטי; הם מממשים באופן חי את הרעיון שהקורבנות לא הושחתו, וכי הלגיטימיות הלאומית לא נמדדת באמצעות הכוח, אלא במעשה ובהיסטוריה.

אך השאלה הדחופה ביותר כיום אינה קשורה לסמלים עצמם, אלא כיצד להשתמש בהם; האם הם מוזמנים כגשר לבניית הפרויקט הלאומי מחדש, או משמשים ככיסוי סמלי למילוי חלל פוליטי כרוני ומצטבר?

הונאת "החדשנות" וחידוש המשבר

בהקשר זה, ישיבת הכנסים או קיום הבחירות בתוך הכוחות השולטים בנוף הפלסטיני אינה עוד חובת ארגון פנימית בלבד, אלא הופכת לרגע פוליטי חושף, שבו נמדדת יכולת כוחות אלו להתמודד עם המשבר שלהם בכנות ובאחריות. השאלה אינה קשורה עוד לשינוי שמות או למחזור תפקידים מנהיגותיים, אלא קיימת רצון ממשי לבחון את המסלול הפוליטי והארגוני שהוביל למבוי הסתום הזה, ולהגדיר מחדש את התפקיד הלאומי ותפקוד העבודה הפוליטית.

אך כאשר "החדשנות" מצטמצמת לסידור הפנים בתוך אותה מערכת, כשדלתות הפיקוח נסגרות והביקורות האמיתיות נדחות באופן מתמשך, אז מדובר בסך הכל בהפקת המשבר עצמו, גם אם בכלים ובסיסמאות שונות. אז הכנסים והבחירות הופכים לניסיון להעניק לגיטימיות חדשה למציאות מיוסרת, במקום להיות נקודת המוצא להחזרת היעילות הלאומית ולצאת מצב של חוסר אונים ואובדן אופק.

והגרוע מכל, כאשר הסמלים ההיסטוריים מובאים לא כשאני מזהה השראה ורעיון, אלא ככיסוי שמוקדש להסתיר את הסתימה ולעכב כל ביקורת אמיתית. אז הזיכרון הלאומי הופך מכוח מניע לכלי קיפאון. ולא בכדי, מה שהתרחש עם מסמכי האישורים מהווה דוגמה בולטת, משום שלמסמך זה, למרות שיש לו עלייה לאומית המיוצגת על ידי הנהגת התנועה הכלואית, לא הוקדש תשומת הלב הראויה לפרשנויותיו ולאפשרויות האיחוד שלו.

המושה והחזרת הפסקה

מול הסתימה הזו, ה"המושה" אינה מופיעה כזכות רעיונית או טענה שאנשית, אלא כצורך היסטורי הנובע מעמקי החברה עצמה, כהתבוננות ביקורתית הממרידה את הרגע הפלסטיני - ומסרבת להחסיר את התקופה של חוסר האופק.

תפקידה מתגלה בשלושה רמות מקושרות: ראשית, לפרק את הקיפאון הסמלי, ולסרב להפוך סמלים לאלטרנטיבה לפרויקט הלאומי או למסכות פוליטיות להיעדר מעשה אמיתי. שנית, לקשר מחדש את הפוליטיקה עם המשמעות הבסיסית שלה, כתהליך שחרור ולא סתם ניהול של שווי המשקל בכוח. ואילו השלישי הוא לפתוח אופק החורג מהפיצול המנטלי והפוליטי, לא באמצעות קפיצה מעל המציאות, אלא על ידי הצגת השאלה הלאומית מחדש משורשיה - איך ניתן להחזיר את הפרויקט הלאומי, ולא איך ניתן לנהל את המצב על פי תנאיו?

הפיצול ורצח המובן הלאומי

ואולי הדבר המסוכן ביותר שהפיצול הפלסטיני ייצר הוא שלא הוא מגביל את חלוקת הגיאוגרפיה והמוסדות, אלא התפשט אל מהות הלגיטימיות הלאומית עצמה. השיוך הפך מברית לאומית כללית למצב של מאבק פתוח על הכוח, התפקיד והסמלי, כך שכל צד שומר לעצמו חלק מהאמת כדי להצדיק את הפרדתו מהכול הלאומי.

וכך התערער הרעיון המאחד, ולא נשאלת השאלה: מי מייצג את מי, אלא מה נותר חמלה לרעיון של ייצוג לאומי? המשך מצב זה, ללא ביקורת רדיקלית, משמעותו למעשה הנפקת לגיטימציות מקבילות ושבריות, המתפרנסות על ההיחלשות ההדדית ולא על האינטגרציה, והופכות את הפרויקט הלאומי מתהליך שחרור היסטורי לזירה של ניהול הסContradictions הפנימיות, שבהן הקורבנות מתבזבזים במקום להפוך לעוגן לחיזוק הרצון הלאומי.

החזרת התקווה במקרה הפלסטיני אינה שאלה מנטלית או רגשית, אלא מעשה התנגדות כנגד האפלה. אין זו אופטימיות תמה, אלא עיקשות סביב כך שההיסטוריה עדיין לא הושלמה, והרגע הנוכחי, למרות קשיותו, אינו סוף הסיפור הפלסטיני.

ולכן, השאלה עוברת מ"האם עדיין יש תקווה?" לשאלה עמוקה יותר ונוקשה יותר, שהיא איך ניתן למנוע את הפיכת התקווה עצמה לדיון ריק שנקרא בעת הצורך ואז נישאר להיבחן הראשון?

התשובה לא מגיעה ממרכז אחד או מקול אחד, אלא מהפקה מחדש של תודעה פלסטינית חדשה, המסרבת להפוך את החירות לשלטון, או את הקורבנות לזיכרון, או את הסמלים לכלי הצדקה.

ובהקשר זה, המונח לבחון כל פרויקט פוליטי אינו יכולתו לנהל את השלב, אלא יכולתו להחזיר את מצפן המקורי שלו שמהחירות אינה יעד נדחה, אלא מהות הרעיון הלאומי עצמו.

הגחלת האחרונה לרעיון

בסופו של דבר, כאשר המבנים מתערערים והתפקידים נחלשות, הבעיה אינה בהחזקת הסיסמאות, אלא ביכולת להחזיק במהותן. כמו שאדם שאוחז בגחלת המרד אינו עושה זאת כדי לברוח מהכאבים, אלא כדי להגן על הרעיון ולמנוע את נפילתו לתוך הריק או הכיבוש הצר, כך נשארות הסוגיות הגדולות חיות ככל שישנם אלו שמסרבים להותיר את התוכן שלהן להתערער.

זהו מעשה קשה ככל שהוא הכרחי; אין זה אומר שהרעיון הלאומי ייתן להוקף ולהתכבות, ואין זה אומר שאלו ייהפכו לזיכרון נזקק. מי שנאחז בגחלת לא נמלט מכאב שלה, אלא מגנה על מה שמעבר לכאב הגוף; מגנה על רוח הרעיון מהאפלה. כך, לא נותר המרד אירוע מהעבר, אלא מבחן תמידי לשאלה מהותית: האם עדיין הרעיון חי, או שהוא מנוהל כסתם שארית מעומעמת של זיכרון המתערער?

אך מה שבאמת חדש הוא שהזמן הפלסטיני כבר לא מקבל "חדשנות" שמחזירה את הכישלון, אלא זקוק להחייאה שתנתק את תקופת הרגל הכישלון, ותשיב לרעיון הלאומי את משמעותו ויכולת הפעולה שלו.