מה שנשאר מאנושיותנו..

לא כל הביקורים נמדדים בזמן, ולא כל המקומות משם אנחנו עוזבים כאשר אנו עוזבים. יש מקומות שמבלים בהם וממניע בהם אדם אחר, אם רק במעט. וזה מה שקרה בביקורי בכפרי הילדים SOS בבית לחם. חשבתי, כמו שרבים אחרים חושבים, שאני הולך למוסד הומניטרי שמחזיק בתיקי נתונים, דוחות, מספרים וסטטיסטיקות על ילדים חסרי מסגרת משפחתית. אבל מהרגע הראשון גיליתי שאני הולך למבחן אנושי שקט, למקום שמחזיר את ההגדרה של משפחה, משמעות ההישרדות, ומשמעות להישאר אנושי למרות כל מה שקרה לו כאב.

לפני שתחצה את המפתן, אתה מדמיין מוסד הדומה למוסדות: משרדים, הוראות, שגרה יומית קרה. אבל אתה מופתע במשהו אחר לחלוטין. בקול של ילד צוחק כאילו הוא מתמודד עם העולם, ובציורים קטנים התלויים על הקירות, ובצעצועים מפוזרים שאינם מביעים חוסר סדר אלא חיים. שם, בכפר שהוקם בשנת 1968, אינך מרגיש שאתה בתוך "מרכז טיפול", אלא בתוך ניסיון אנושי עמוק לשחזר את מה ששברו החיים בנפשות קטנות שלא קיבלו מילדותן אלא את השם.

מה שמשך את תשומת ליבי היה הניגוד הכואב בין קלילות הילדים למשקל מה שהם נושאים בתוכם. ילדים רצים וצוחקים ומשחקים, אבל מאחורי כל צחוק יש סיפור של אובדן או פחד או מלחמה או היעדרות. חלקם הגיעו מעזה, מרפיח במיוחד, מהמקומות שבהם המלחמה לא השאירה אבן ולא זיכרון מבלי שגרמה לכאב. ילדים שיצאו מתחת לערפל וההרס כדי להגיע לבית שמנסה לומר להם שהעולם לא מתמוטט כולו.

ברגע מסוים, ילד קטן אחז בידי ללא הקדמות, כאילו הוא קיבל החלטה פנימית מהירה שזו דמות בטוחה. זה היה רגע פשוט במראהו, אבל זה הכה משהו עמוק בתוכי. הבנתי אז שהילדים לא בודקים אנשים במילים, אלא בתחושות. הילד לא שואל על מקומך או תפקידך או רעיונותיך הפוליטיים, אלא שואל אינסטינקטיבית: האם תזיק לי או תשקיט אותי? והאם תישאר או תלך כמו אחרים רבים?

ילדה קטנה משכה את תשומת ליבי מאוד. היא הייתה הקטנה בין אחותיה, הגיעה לכפר בגיל שנה ושמונה חודשים בלבד, ונאבקה בשל קשיים בדיבור ובשילוב חברתי. אולי המלחמה לקחה ממנה משהו יותר גדול מיכולת הדיבור שלה; לקחה ממנה את תחושת הבטחון הראשונית שלה. אבל הטיפול השקט, הסבלנות האנושית, והחיבוק היומי, החזירו אותה בהדרגה לחיים. היא התחילה ללכת לגן, לשתף את הילדים בצעצועיהם, ולצחוק בלי פחד. נדמה היה שזהו נס קטן, אבל למעשה זו תוצאת האהבה כאשר היא מתפשטת לעבודה שקטה יומית.

במקום הזה, ניסים לא מיוצרים בנאומים דולפים ולא בסיסמאות גדולות. הם נוצרים בפרטים הקטנים שאף אחד אולי לא רואה: יד מלטפת על כתף של ילד מפוחד, מעקב פסיכולוגי אחרי ילדה מפחדת לישון לבד, או אם חלופית מבלה את הלילה לצד ילד חולה עד שיירגע. כאן החיבוק הופך לצורת התנגדות אנושית נגד האכזריות.

מה שעורר גם את חשיבתי זה שכפרי הילדים SOS לא מתמודדת עם הילד כ"מקרה אנושי" שצריך לרחמים. רחמים מקטינים את האדם בחולשתו, ואילו מוסד זה מנסה לראות בו את יכולותיו, עתידו ואת זכותו הטבעית לחיים. לכן תפקידם אינו מוגבל לטיפול, אלא נמשך גם להגנה על המשפחה עצמה מפני התפוררות, דרך תמיכה כלכלית, פסיכולוגית וחברתית למשפחות חלשות, כי לעיתים הצלת הילד מתחילה בהצלת הבית שאליו הוא שייך.

מאז פרוץ המלחמה על עזה, תפקיד זה הפך לצורך קיומי. עשרות אלפי ילדים ומשפחות נזקקו לתמיכה דחופה שמחזירה להם משהו מהאיזון בין חורבן מלא לכל מה שנחשב טבעי. אבל מה שמעורר יותר השתקפות זה שהעובדים שם ממשיכים בעבודתם בשקט, הרחק מהרעש וההצגה. כאילו הם מאמינים שהמעשים האנושיים הכנים ביותר הם אלו המבוצעים מבלי לחכות למחיאות כפיים.

כאשר עזבתי את המקום, לא היה זה הרגש רחמים, אלא סוג של בדיקה פנימית קשה. הרגשתי עמידות האדם מול הכאב העצום הזה, אבל גם הבנתי שההכרה בחולשה אינה חולשה תמידית; לפעמים זו תחילת הכנות. כי מה שגרוע יותר מהחולשה הוא שהאדם רגיל למראה עד שהכאב נעשה רגיל בשבילו.

יצאתי משם ואני חושב שהילדים לא צריכים את כל העולם, ולא את העושר הגדול, ולא את הנאומים הארוכים על זכויות האדם. הם צריכים משהו פשוט ועמוק יותר: לחוש בביטחון, למצוא מי שלא משאיר אותם לבד, ולהעניק להם את הזכות הטבעית להיות ילדים בלבד.

ואולי זו הסיבה שנשאר משהו ממני שם, בין ציור התלוי על הקיר, וצחוקו של ילד שהתמודד עם המלחמה, ויד קטנה שחיפשה במשך רגע של שקט בעולם מתוח. שם הבנתי שהאנושיות לא נמדדת במה שאנו אומרים על רחמים, אלא במה שאנחנו עושים כאשר אנו מתמודדים עם השבר של האחרים פנים מול פנים.

הערה 1: אחת המשפחות שפונו מעזה - מכפר הילדים SOS שהיה ברפיח לפני הפינוי, היא קבוצת ילדים אחים ביולוגיים (8 ילדים - הקטנה שבהם בת 5 והגדולה ביניהם בת 13)
הם חיו כמו שאר הילדים חסרי ההורות בכפר רפיח, אבל לאחר הפינוי הביאו אותם לעיר בית לחם, ואביהם מת במהלך המלחמה ולאחר הפינוי לבית לחם.

הילדה הקטנה ביותר שהגיעה בגיל שנה ושמונה חודשים נתקלה בקשיים בדיבור ובשילוב, אך עם המעקב המיוחד והטיפול המשפחתי היציב בכפר בבית לחם, הילדה השתפרה וכעת היא הולכת לגן ומשתתפת בכל הפעילויות הפנאי עם האחים והשאר הילדים.

הערה 2: כפר הילדים SOS בבית לחם הוקם בשנת 1968 וכולל כיום 131 ילדים ב-24 בתים. עוד כפר הוקם ברפיח בשנת 2000 אך נהרס במהלך המלחמה על עזה במאי 2024, והילדים שמנו 68 פונו לבית לחם, ונוצר מחנה SOS לטיפול בכ-90 ילדים נוספים בתוך רצועת עזה.