השינוי מבפנים הוא הגנה על התנועה ולא הימלטות ממנה

 
בכל התנועות הלאומיות הגדולות, הביקורת הפנימית והדרישה לרפורמה היו חלק מכוחן ולא מתופעות חולשה. התנועות המפחדות מעיון מחדש הופכות עם הזמן למבנים קפואים, בעוד שהתנועות החיות יש להן את האומץ להכיר בבעיות ולחתור לתיקונן מתוך שמירה על ההיסטוריה והעתיד שלהן. מנקודת השקפה זו, השיחה על הצורך לשנות את המערכת הפנימית ואת מנגנוני עריכת הכנסים בתנועת פת"ח לא צריכה להתפרש כהתקוממות או הברחות, אלא כחלק מהקפיצות האמיתיות על התנועה, דימויה ואחדותה.

הניסיון הוכיח כי השארת מנגנוני הכנה לכנסים בידיים של מעגלים מוגבלים בהשפעתם פותחת את הדלת לתחושה רחבה בקרב הכוח שהתוצאות נכתבות מראש, או לפחות הן מנווטות כך שישרתו איזונים מסוימים. כאן טמונה הסכנה האמיתית, כי הדבר המסוכן ביותר הניצב בפני כל ארגון אינו הכישלון בבחירות פנימיות, אלא אובדן האמון בהוגנות התהליך עצמו.

והאירוניה הכואבת, التي заставляет многих повторять фразу "хуже всего в беде, что веселит", היא שהנבחר יכול בדרך זו או אחרת להשפיע על הבחירה של בוחריו, בעוד שהעיקר בכל תהליך דמוקרטי הוא שהבסיס הארגוני הוא בעל ההחלטות החופשיות והעצמאיות. לכן, סקירת המנגנונים הללו איננה עוד תוספת ארגונית, אלא חובה לשמירה על אמינות התנועה וחיזוק האחדות הפנימית שלה.

עם זאת, הקריאה לרפורמה חייבת להישאר מתוך הבית הפת"חי, ברוח של אחריות, שייכות ומחויבות, הרחק מהשמצות או פגיעות או הפיכת חילוקי דעות למצב עוין. שהתנועה לא פת"ח היא לא רק מסגרת ארגונית, אלא היסטוריה ארוכה של הקרבה, שאיפה ושאיפה לאומית, וחובתו של כל אחד מבניה לשמור עליה חזקה ומאוחדת ויכולה לחדש את עצמה.

החלפת האמיתית איננה תהיה בהרס המוסדות, אלא בשיפוטם. ולא תהיה באי תקווה או תסכול, אלא בסבלנות, עבודה, צבירה ומאבק דמוקרטי פנימי. תנועות عظימות אינן מתפתחות אלא כאשר חבריהן מעיזים לומר את האמת בכנות, ומחזיקים באותו הזמן באחדותן, בכבודן ובאחריותן הלאומית.