מה ישראל מתכוונת ב"סכנה קיומית" לממנדי?

הציון של השנה ה-78 לנכבה הפלסטינית היווה הזדמנות לחדש את ההתקפה הישראלית על ראש עיריית ניו יורק, זחראן ממנדי, כיוון שהוא נחשב לאחת הדמויות הפוליטיות האמריקאיות שתורמות להעברתו של השיח התומך בעם הפלסטיני ללב הממסד הפוליטי בארצות הברית, לאחר ששהה בשוליים של מחאות לא יותר.

תירוץ ההתקפה היה פרסום של ממנדי סרטון ביום הנכבה שבו הוצג עדות של פלסטינית שהיא פליטה וחיה בניו יורק, לצד הדגשה שלו על הצורך להכיר בסבל הפלסטיני. ההתקפה המחודשת גם הזכירה את סירובו של ממנדי להשתתף במצעד תמיכה בישראל בניו יורק, והוא היה ראש העיר הראשון של העיר הזו שנקט עמדות אלה, שלא לדבר על חזרתו על עמדות שלדבריו ההתנחלויות בשטחים הפלסטינים שהוקעו מאז 1967 אינן חוקיות לפי החוק הבינלאומי ומקושרות להגליה של הפלסטינים, וממשיכים לאמץ נאום שמתאר את המלחמה בעזה כרצח עם, לצד תמיכתו ברעיון להעמיד את ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לדין לפי כתב המינוי של בית הדין הפלילי הבינלאומי.

מספר כותבי דעות בחרו להזכיר כי אזהרה עלתה עם בחירתו של ממנדי למעמדו הזה במידה רבה בישראל, שמתארת אותו כסכנה אסטרטגית או אפילו סכנה קיומית. לדעת אחד מהם, הסכנה הקיומית לא טמונה רק בעמדתו האישית בנוגע לישראל, אלא גם במודל הפוליטי המתקדם שהוא יצר, ובתכנית העבודה המדויקת והמטרידה שניתן לשכפל בכל בירה מערבית, שמטרתה לנטרל את הכוח הקהילתי היהודי ולפרק אותו מבפנים. כמו שהכין את הדברים הכותב במדויק, "המודל הממנדי" פועל לפי עיקרון פשוט אך ערמומי: הוא מזהה, ומאפשר, ומעניק לגיטימציה לאותן הקולות היהודיים הקיצוניים ביותר והעוינים לציונות, ומשתמש בהם כמגן אנושי נגד כל האשמה של אנטישמיות. טקטיקה זו יכולה לשתק את הזרם המרכזי, לשבור את הקונצנזוס הקהילתי, ובסופו של דבר, להכין את הדרך לאג'נדות קיצוניות עוינות לישראל להגיע למרכזי הכוח. וזה לא יהיה רק בעיית ניו יורק, אלא אזהרה אסטרטגית לקהילות יהודיות ברחבי העולם, חושפת צורת מלחמה פוליטית חדשה.

בניסיון למנות את הסיבות לכך שישראל רואה בממנדי סכנה אסטרטגית או סכנה קיומית, כפי שמתארים אותה, כמו שחוזרים עליה אנליסטים בישראל או אנליסטים בארצות הברית המקורבים לישראל, ניתן לציין כי הסיבה הראשונה והבולטת היא שהשיח של ממנדי התומך בפלסטין יוצא מגורם מוסדי, זאת עקב היותו פוליטיקאי מהדמוקרטים המנחה עיר אמריקאית מהגדולות והמשמעותיות, בזמן שהשיח הזה היה בעבר בעיקר באוניברסיטאות או בשורות של תנועות מחאה.

הסיבה השנייה, שאינה פחות חשובה, היא שהוא נתפס כחלק משינוי רחב יותר בתוך הזירה הפוליטית האמריקאית, במיוחד בקרב הצעירים והמיעוטים, שם הסיפור הישראלי המסורתי מתדרדר ומוחלף בשיח זכויות המדבר על הקולוניאליזם ההתנחלתי, האפרטהייד וזכויות העם הפלסטיני. בהקשר זה, יש לציין במיוחד כי מה שמייצג ממנדי הוא חלק מתופעות המאוומות מאיימות על הקונצנזוס המסורתי בתוך המפלגה הדמוקרטית למען התמיכה השנייה המוחלטת בישראל, ובוזזה לשתי המפלגות האמריקאיות. אלו הם גילויים המעידים על שינויים בתוך המפלגה הדמוקרטית ובשורות הבסיס שלה, במיוחד לאחר המלחמה ההתקפית בעזה.

אין אפשרות להתעלם מסיבה נוספת שלא פחותה במשמעותה, והיא הפרסום של ממנדי בין יהדות לציונות, וכן שהוא זוכה בתמיכה של יהודים פרוגרסיביים, מה שסותר את המשוואה שישראל מנסה לבסס בארצות הברית ובעולם והיא שהביקורת על הציונות היא אנטישמיות.

ומאחר שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, היו מעט קולות ישראליים שראו ב"תופעת ממנדי" ברכה, משום שהיא כרוכה בלחץ בינלאומי, ולדבריהם, רק לחץ כזה יכול להשפיע על ישראל ולעצור את התמשכותה, והדגישו כי ממנדי אינו מהווה סכנה לישראל אלא לשקר הגדול שהיא מספרת לעצמה על עצמה.