המשמעות של חציית הגלים על ידי חופשיי העולם

הצי של העמידה שמטרתו לשבור את המצור על עזה, מייצג צד אחר של העולם; צד שבו האנושיות לא מתה עדיין, למרות המאמץ השיטתי שמביאות כוחות ההגמוניה והרוע כדי לשבור את מה שנשאר מערכי החמלה והסולידריות. מאות חופשיים מהעולם מסכנים את חייהם, וחותכים את גלי הים לכיוון אחד המקומות המסוכנים ביותר והמתוחכמים ביותר, בהתמודדות עם המדינה שיש לה את אחד האופי הברוטלי ביותר, מדינה קולוניאלית שהרצח ההמוני הפך לאחת מהדרכים לשלטונה. אין לאנשים הללו שום אינטרס אישי, ואין להם רווחים חומריים; יש להם רק מניע מוסרי ואנושי עמוק: לסייע לאדם הנתון בסכנת מוות, רעב ורצח. והחשיבות הסמלית של השיירות הללו היא שהן שואפות להעלות את קול הקורבן על פני קול מכונות המלחמה וההריגה, אשר מפעילות את עצמן ללא רחמים בהשמדת בני אדם.

כל מסע ממסעות הללו נתון לטרור, התנגדות ועונש מהשלטון האפרטהיידי ההשמדתי, למרות ההודעה הברורה של המשתתפים על אופי המאבק השלו שלהם. לפי עדויות של משתתפים קודמים, המסע עצמו קשה ומוקף בסכנות, באוקיינוס המטלטל ובספינות קטנות או בינוניות. עם זאת, השיירות נמשכות.

הפלסטינים ב diasporah ראויים להערכה מיוחדת, שכן הם ממלאים תפקיד מרכזי בארגון הציים הללו. הם, יחד עם בעלי בריתם, מקדישים זמן, כסף ויציבות מקצועית למען causa colectiva, בדגם אינטגרטיבי המאגד בין העם הפלסטיני וחופשיי העולם השואפים לעולם פחות אלים, חסר קולוניאליזם, גזענות ומלחמות.

רק המחשבה על המאמץ הארגוני הדרוש להשקת מסע אחרי מסע מספיקה כדי להבין מהו משמעות המחויבות והנחישות, ומהו משמעות המחויבות המוסרית. כי היוזמות הללו אינן מבוססות על מימון עצום או מוסדות רשמיים, אלא על רצון, התמדה וארגון התנדבותי. זהו ביטוי לאצילות אנושית המערערת את הכניעה בפני מכונת הרצח ומותו של האדם.

המסעות הללו מקבלים משמעות נוספת ברגע שבא לא רק להקל על האכזריות של המיזם הציוני, אלא גם להבהיר את היקף השוחד האזורי והבינלאומי לו. מדינות ערב רבות אינן שותקות, אלא מונעות כל פעולה ציבורית ערבית משמעותית התומכת בפלסטין, ומדכאות גם את המחאה נגד ההתקפה הישראלית - האמריקאית בפלסטין ובאזור, ומשתיקות את קולות המצפון ומחפשות את חסידיהם.

אבל השאלה החשובה ביותר איננה רק: מה עושים חופשיי העולם? אלא מה אנו למדים כאן הפלסטינים?

ביהודה ושומרון, המיזם הקולוניאלי מתקדמים בקצב חסר תקדים, תוך כדי ניסיון לסגור את האופק לכל מיזם חופשי פלסטיני. ההתנחלות, והחרמת האדמה, והטיהור המתגבר, ופירוק הקהילה הפוליטית, כל אלו לא החלו לאחר השביעי באוקטובר 2023, אלא מזורזים במצבו. והכי מכאיב שזה קורה בעוד שההנהגה הפלסטינית הרשמית, ובפרט הנהגת תנועת הפתח, עסוקה בהפצלת המושבים בתוך מבנה פוליטי שמתמוטט, ועדיין רואה ב"תיאום הביטחוני" אופציה אסטרטגית.

בעידן זה של ריק מנהיגותי וערכי, המיזם הקולוניאלי אינו רק נמשך, אלא גם נטמא את ההרגל להפסד וחוסר אונים. האיום הגדול ביותר כאן איננו רק לאבד את האדמה, אלא לרוקן את הנשמה הקולקטיבית הפלסטינית, ולהסיר את המאווה הפוליטי מהנושא, כדי לשים במקומו מסמכים אנושיים ומנהליים שנחוצים. הפלסטיני הופך ל"חברת משבר", ולא לעמי שמתמודד עם מאבק חופש.

בפנים הקו הירוק, המשבר לוקח צורה אחרת. הפשע המאורגן אינו עוד רק תופעה חברתית, אלא הוא הפך לחלק ממבנה השליטה הקולוניאלית, ונכנס להבנת סוגים כלשהם של השמדה חברתית. שטף הדם נמשך, תודעת הביטחון מתערערת, בעוד הכעס הציבורי הולך ומתרקם עקב חוסר היכולת של ההנהגות הפוליטיות והאזרחיות לבנות לחץ ממשי על מערכת האפרטהייד כדי לסיים את גישתה הבלתי ישירה או ישירה על כנופיות הפשע.

אך הבעיה כאן כפולה: חוסר היכולת של ההנהגות לחדש, וחוסר היכולת של העם ללחוץ על מאבק ארוך טווח ויקר.

ושם קיים בדיוק השיעור שמספק הצי של העמידה. המאבק המוצלח אינו מבוסס על תגובות עונתיות או התפרצויות כעס קצרות, אלא על מתמידות, ארגון והצטברות. הפעילים שחותרים על פני הים יודעים שהם עשויים להיכשל בהגעה, ובכל זאת הם מנסים שוב. ההתקפות המערביות המגנות את פלסטין תלויות בשביתות ארוכות, לחץ מתמשך, וסיבוכים בחיים הרגילים של המוסדות המעורבים.

מתי וכיצד הופך מחשבה זו לניסיון מעשי?

מדוע מתקשים לאמץ או ליישם תוכנית מאבק ציבורי לטווח ארוך ביהודה ובשדות? שביתות פתוחות מול מרכזי ממשלה, סגירות סימבוליות וחוזרות של צמתי מרכזיות, קמפיינים לפטור כלכלי פנימי, וועדות הגנה ציבוריות לכפרים המיועדים להתנחלות, ומסגרות אזרחיות מתמשכות כדי להתמודד עם הפשיעה המאורגנת? יש צורך לאמן את עצמך לסבול ונחישות לצמצם בעיות באמצעות מנגנונים חדשים, וכל זה לא יעשה מבלי לחקור את עצמך ולעבוד על שחרור המנטליות ממצב של נדנוד ומרות או פנימיות.

ולמה לא מעוררים מחדש את כלי ההתנגדות האזרחית ההדרגתית? לא כאמירה רומנטית, אלא כתבנית עבודה: ימי מחאה מתמשכים, שיבושים מאורגנים, דחיית נורמליזציה עם מציאות הדיכוי, והרחבת מעגלי ההתייצבות המקומיים רחוקות מההמתנה להחלטה הרשמית.

ישנם שיאמרו שהאנשים עייפים ופוחדים. זה נכון. אבל האם העמים במערב פחות עייפים ומסרבים מאיתנו? האם הפעילים ששטים לכיוון עזה המפעילים תנאים טובים יותר? ההבדל המהותי אינו ביכולת ההקרבה, אלא קיומו של אופק, ארגון, ומנהיגות המאמינה בעבודה המצטברת.

אין מתכון קסם. אבל מה שמובן הוא כי המשך ההרגל לדם, אם זה ביהודה או בפנים, מסוכן יותר מהסכנת פעולה קולקטיבית. השאלה אינה האם ההתנגדות הציבורית אפשרית, אלא: האם אפשר להימשך בלעדיה?

הגיע הזמן לשוב את הרצון להניח את ההתנגדות הציבורית, ותנאיה, וכלים, באופן שיטתי ורציני. לא כתחליף למיזם הלאומי, אלא כמתן חזרה לבנות אותו, ולהחזיר את האמון הקולקטיבי, ולשבור את התחושה המתה של חוסר אונים. הלא צי של העמידה איננו רק נושא סיוע; הוא נושא שיעור פוליטי ומוסרי: העמים המסרבים להיכנע ממציאים את כלייהם, גם כאשר הים נראה סגור.