האם פתח תחזור לפני שיהיה מאוחר מדי?

עיתונאי וכותב מומחה לעניינים בינלאומיים, וחוקר במערכות צדק וקונפליקטים מזויינים

עם הבחירות המרכזיות והמהפכניות, ובצל המצב הפלסטיני הכבד בסכנה, פילוג ושקיעה, כבר אין השאלה: מי ניצח?

אלא: האם פתח עדיין יכולה להציל את עצמה… ולהציל את הפרויקט הלאומי יחד איתה?
מה שאנו חווים היום, אינו משבר חולף, אלא רגע קיומי בכל מה שכרוך בכך.

האדמה נבלעת, עזה מתדלדלת, הגדה נמחצת, והאנשים מאבדים את אמונם בכל דבר.
שמתוך כל זאת, הפלסטיני היום נראה יותר מאוחד ובודד מאי פעם, לאחר שגילה כי אף אחד לא יגן עליו אם הוא לא יגן על עצמו.

לכן, לאחריות ההיסטורית יש כיום נטל על כתפיה של פתח, לא בתור ארגון פוליטי פשוט, אלא בתור התנועה שהובילה את הפרויקט הלאומי במשך עשרות שנים, שהייתה יום אחד סמל לזהות הפלסטינית וקול לאנשים ומגן למאבק.

לא חשוב אם ניצח שם זה או אחר,
או אם ישב פלוני או אלמוני בעמדת ההנהגה.
שמות לא יעשו את ההבדל אם המציאות תישאר כפי שהיא, ואם ישיבות ובחירות תהפוכנה לטקסים פורמליים שלא מייצרים פעולה פוליטית אמיתית שמלכה את תוכניות ההשמדת העניין והפסקת החלום הפלסטיני.

פתח היום עומדת במבחן היסטורי:

או שתשוב לאנשים, לרחוב, ליסודות, לרוח הראשונה שיצרה את נוכחותה וגדולתה…

או שהיא תהפוך למסגרת שמביטה בשקט בשקיעת העניין בעוד ההיסטוריה כותבת את הפרק האחרון.
איננו זקוקים לנאומים חדשים, אלא לבחינה אמיצה, ורצון אמיתי להחזיר את הכבוד לרעיון השחרור הלאומי, לאחד את הפלסטינים במקום לנהל את פילוגם, ולהחזיר לתנועה את תפקידה הטבעי כחומת מגן נגד פרויקטים של ביטול ופירוק.

אני אומר זאת מתוך דאגה לפתח, ולא מתוך יריבות איתה.

כי אלו שהכירו את פתח האמיתית יודעים שהיא מעולם לא הייתה רק מקומות וארגונים, אלא הייתה מצב לאומי שיצר תקווה ושמר את כאב האנשים וחלומותיהם.

ועכשיו נשאר השאלה שההיסטוריה תשפוט את כולם:
האם פתח הבינה את חומרת הרגע לפני שיהיה מאוחר מדי…
או שכולם עוסקים בבחירות בעוד שהעניין מתקרב לקצה הסוף?