בין אסון אתמול לבלבול היום: האם האסון יהפוך לבדיחה?

בתום חמישה עשר במאי 1948, לא נכנסו הפלסטינים לנכבה רק ללא נשק וללא שטח, אלא גם ללא מבנה לאומי שיכול להגן על הקהילה שלהם מפני קריסה. האסון התרחש בזמן שההגמוניה המסורתית, המשפחתית והפיאודלית, החזיקה בידיה את הקהילה הפלסטינית, חסרת יכולת לבנות פרויקט שחרור מודרני מאחד את האנשים סביב חזון לאומי כולל. בעוד שהמשטרים הערביים, שהניפו את דגלי ההצלה ושחרור, נכנסו למלחמה עם רצונות סותרים ומאבקי השפעה שהפכו את פלסטין לזירה יותר מאשר סוגיה. וכאשר התבוסה התרחשה, הפלסטינים לא נשארו רק בין הבעד לבין הגירוש והאכזבה, אלא נעשה מאמץ לדחוף את סוגייתם לתוך לוגיקת הפיקוח, המיסוך והמחיקה הפוליטית והלאומית.

ושאתם משתנה ברמה הכי מסוכנת מאז הנכבה הראשונה, כאשר הציונות הימנית כבר אינה מסתירה את הפרויקט שלה העומד על חיסול הסוגיה הפלסטינית, דרך גירוש, טיהור והפיכת הקיום הפלסטיני עצמו לנטל שניתן להסירו. מה שהימין הפשיסטי בישראל מציע כיום אינו פשוט כיבוש מתמשך, אלא המשך מדורג של הנכבה, דרך דחיפת הפלסטינים לייאוש, שבירת יכולתם להישאר והפיכת עזה במיוחד לאזור בלתי ניתן לחיים.

מה דומה היום אתמול

כאשר ההבנה הקודמת של העם נקטעה במנהיגויות מסורתיות חסרות אונים, ובכן כיום, הסוגיה מופשטת למסגרות ומנהיגות שחלק גדול מהן איבד את הקשר החי עם האנשים, עם המטרה הלאומית הכוללת ועם המציאות עצמה, ואף רעש השיח על "הכרויות" ו"מוסדות" ו"המימוש הדמוקרטי" הפך, לעיתים רבות, לכיסוי מחדש של ההגמוניה עצמה בתוך מערכת פוליטית מתפוררת. הדמוקרטיה נקראת לא כאמצעי להתחזקות הרצון הציבורי אלא כמנגנון פורמלי להקניית שלטון الفرد, ההגמוניה והדחיקה, וחלוקת המשרות מחדש בתוך מעגל סגור, רחוק מכל תשובה אמיתית או סקירה לאומית רצינית ומקיפה.

בעוד שעזה נתונה למלחמת קיום פתוחה, נדמה כי מגזרים רחבים מהמרכז הפוליטי הפלסטיני שקועים בחשבונות מיקומים, בחלוקה, בהסכמות לגבי ירושה, ובמאבק על הייצוג, כאילו השאלה המרכזית אינה כיצד לעצור את האסון ולהציל את האנשים ואת الوطن? אלא; מי מחזיק בזכות לדבר בשם הם אחרי האסון?

כאן טמונה הבעיה החמורה ביותר. ההבדל אינו רק סכסוך פוליטי, אלא הפך לסגנון שלטון, ניהול והגמוניה, החי על קיום המשבר במקום לפתור אותו. ולכן כמה מהמבנים הפוליטיים מעדיפים לצרוך את ההקרבות הפלסטיניות מבחינה פוליטית, תקשורתית ומאורגנת, دون להציע תשובה ברורה על השאלה הבסיסית: מדוע הקריבו האנשים? ומהו הפרויקט הלאומי שעבורו ישולמו מחירים עצומים אלה?

ואולי בדיוק החלל הזה מסביר את ההתמוטטות הגוברת באמון האנשים על המבנה הפוליטי הקיים, ואת התחזקות התחושה של בידוד, כעס ואובדן משמעות. העמים מסוגלים לסבול כאב, אך אינם יכולים לסבול את העליבות של הקרבתם או להפוך את זרועותיהם לחומר של השקעה פוליטית או סימבולית.

עם זאת, מה שעוצר את ההתמוטטות הפנימית עד כה, אינו היעילות של המערכת הפוליטית ולא חוכמת האליטות, אלא הישרדותו של הפלסטיני עצמו חי בתוך סוגייתו, ועומד על אדמתו. העם שנתקל בנכבה, במנודים, במצור, ובמלחמות שחוזרות, עדיין יש לו יכולת יוצאת דופן להישאר ולהחזיק במולדת, גם כאשר המוסדות האמורים לייצג את המשמעות הזו ולהגן עליה מתפוררים.

מה שנדרש היום אינו רק סיבוב מחדש של הסמכות, אלא בניית רעיון ההנהגה הלאומית עצמה; הנהגה שמבינה שתפקידה הראשון הוא להגן על אנשים ולהגביר את עמידתם ויכולתם להישאר, לא לנהל את הסכסוך או להתחרות על ההשפעה. בנוסף לכך, מה שנדרש לא רק להתחדש את המוסדות, אלא להקים מערכת שלטון שקופה הכפופה למתחיות, שמקבלת את הלגיטימיות שלה משירות לאנשים ולהגנה על זכויותיהם הלאומיות, לא מתפיסת הייצוג או החזקת כלי הכוח.

וכאן השאלה הופכת קשה יותר מהשוואה היסטורית פשוטה; האם ההיסטוריה באמת משחזרת את עצמה?
או שהאסון, כאשר האליטות אינן מסוגלות ללמוד ממנו, הופך בהדרגה למעין קומדיה שחורה; בה האנשים ממשיכים לשלם את מחירי קיומם, בעוד שהמבנים הפוליטיים עסוקים בניהול הרעינות שלהם?

ואולי האתגר העמוק ביותר ברגע ההיסטורי הזה, כאשר אנחנו שואפים מחדש לשאוב לקחים מהנכבה, הוא: כיצד בונים מחדש את התנועה הלאומית כאלת שחרור האדם הפלסטיני ושמירת קיומו, לא נטל שמקיום על הקרבותיו? וכיצד חוזרים למרכזיות ההחלטות הלאומיות כדי שזה יחזור באמת לעם ששילם, ועדיין משלם, את המחירים הכבדים ביותר בעד זכותו להישאר, לחיות, לחירות ולכבוד הלאומי?