אלגוריתמים של הפיצול

בעולם החברתי המיוסר, ההטיית אינה עוד סתם דעה חולפת או התפרצות זמנית, אלא היא בהדרגה הופכת לאמצעי פוליטי וחברתי שמחדש את התודעה הציבורית ומפיקה מפות חדשות של איבה, שנאה והשתייכות. זה מה שנראה ברור היום במקרה הפלסטיני, שבו ההטיה לא מוגבלת יותר להבדלי תוכניות או מגמות פוליטיות, אלא היא התפשטה בתוך הרקמה החברתית עצמה, עד שהפלסטיני מוגדר לפעמים לפי השתייכותו הארגונית או הגיאוגרפית או המש familiale או אפילו עמדתו על אירוע פוליטי חולף.

הפלסטינים עברו היסטורית צורות שונות של הטיה טבעית, שהיא זו שמתקשרת עם היווצרות הזהות הקולקטיבית במאבק נגד הכיבוש והקולוניאליזם. היה זה טבעי שהנרטיב של "אנחנו" יתחזק מול "האחר" הישראלי, ושזיכרון הלאום יבנה על הערצת העמידה, ההקרבה והזהות הפלסטינית הכוללת. סוג זה של הטיה היה צורך לאומי כדי להגן על החברה מפני התערבות, ולא היה מסוכן כל עוד היה מכוון לחיזוק האחדות הלאומית.

אך מה שאנחנו עדים לו היום הוא שונה לחלוטין. אנו נמצאים בפני מעבר מסוכן מ"ההטייה הטבעית" ל"ההטייה המלאכותית", כלומר זו הנוצרת במכוון באמצעות התקשורת המקומית ופלטפורמות הרשתות החברתיות וחדרי האינטרסים הפוליטיים, במטרה ליצור תודעה מוטה המשרתת צד אחד נגד אחר, או להנדס מחדש את המצב הציבורי כך שיתאים לחישובי השפעה וייצוג.

בבחירות המקומיות האחרונות, למשל, לא היה התחרות מוגבלת לתוכניות, שירותים ויכולת ניהול, אלא היא הפכה פעמים רבות לקמפיינים של גיוס נפשי וחברתי נגד הרשימות המתמודדות. שפה של הפעלת התנגדות והדרה ופצעים פוליטיים ומשפחתיים הופיעה בולטים, וחלק מהעמודים המקומיים תרמו לתמונה שזכיית צד מסוים פירושה "נפילת החברה" או "אובדן העיר" או "בגידה בהיסטוריה". כאן התקשורת כבר לא הייתה מעבירה את האירוע, אלא חלק ממערכת ייצור הפיצול.

המסוכן מכולם הוא שהרשתות החברתיות העניקו להטיה זו יכולת אדירה לתפוס ולפעול. אלגוריתמים של הפלטפורמות אינם מתגמלים את הרציונליות, אלא מתגמלים את המתח, הכעס והתגובות. ולכן התוכן המרגש ביותר הוא זה שמתרחב ביותר, בעוד שהקול השקט והרציונלי מתדרדר. עם הזמן נוצרים בועות חברתיות סגורות, שבהן כל צד שומע רק את ההד של עצמו, ומאמין כי היריב שלו אינו שונה ממנו פוליטית בלבד, אלא גם אויב מוסרי ולאומי.

המראה הזה חוזר היום בצורה רגישות יותר עם הדיונים הקשורים לכנס השמיני של תנועת פת"ח. מי שעוקב אחרי החלל האלקטרוני הפלסטיני שם לב לגובה ההפרדה שעובר מעבר לגבולות ההבדלים הארגוניים הטבעיים, עד שהוא הופך לתהליך מיון חריף בין "פת"ח המקורית" ל"פת"ח האמיתית" ו"הזרם הלגיטימי" ו"הזרם הסטיתי", כאילו התנועה שעיצבה במשך עשורים את עמוד השדרה של הזהות הלאומית הפלסטינית הייתה מאוימת בהתפצלות באמצעות שפה פנימית המזינה את ההטיה המלאכותית יותר מכפי שהיא.

כאן הבעיה אינה במציאות שיש הבדלים בתוך התנועה או בתוך החברה הפלסטינית, שהבדל הוא דבר טבעי ובריא לפעמים, אלא המסוכנות היא בזרמים המנצלים את ההבדל הזה ומנפחים אותו ומחדשים את ייצורו מידי יום באמצעים תקשורתיים ודיגיטליים. חלק מהעמודים והחשבונות אינם פועלים ככלים תקשורתיים, אלא כחדרי מבצעים נפשיים שמטרתם לגייס את התמיכה לעורר פחדים ולהחליש את היריבים. סוג זה של ההטיה המלאכותית הוא המסוכן ביותר, שכן הוא אינו מסתפק בתיאור המציאות, אלא יוצר מציאות חדשה שמבוססת על חשד, שנאה וניתוק חברתי.

והמסוכן ביותר פלסטינית הוא שהחברה כבר חיה תחת לחץ עצום: כיבוש, מלחמה מתמשכת על עזה, קריסה כלכלית, ירידת האמונה במוסדות, ונעילת פוליטית ארוכה. בתנאים כאלה האנשים הופכים להיות יותר פתוחים להאמין בנרטיבים מסיתים, כי האדם המותש תמיד מחפש הסבר מהיר לבעיותיו, או "אויב פנימי" שהוא יטיל עליו את האחריות לכישלון המשותף.

ולכן הרבה מההטיות הנפוצות היום אינן נובעות מאמונה רעיונית עמוקה, אלא ממצב של עייפות נפשית וחברתית כללית. האזרח הנמצאת תחת פחד, עוני ודאגה הופך להיות יותר מוכן להיגרר אחרי דברי שנאה או עלילות או הדרה, במיוחד כאשר דברי אלו מוגשים לו במסגרת לאומית או מוסרית או מהפכנית.
המבחן האמיתי הוא שהמשך האווירה הזו יוביל בהדרגה לפירוק מה שנותר מהקשרים החברתיים הפלסטיניים. חברה שבה ההבדל הפוליטי הופך לשנאה חברתית מאבדת את יכולתה לבנות פרויקט לאומי כולל.

ההיסטוריה מלמדת אותנו שהחברות לא נופלות רק בגלל כיבושים חיצוניים, אלא לפעמים בגלל החלוקות שנוצרות בתוכן הקשובה.

ולכן הקרב הפלסטיני הבא אינו רק פוליטי, אלא גם קרב תודעה. קרב נגד הפיכת התקשורת לפלטפורמת גיוס פנימית, ונגד צמצום הלאומיות לנאמנות לצד זה או אחר, ונגד הפיכתו של אתרי הרשתות החברתיות לזירות חיסול רוחני יומיומיות של פלסטינים זה על זה.

לא כל הטיה היא מסוכנת, אבל המסוכנות ביותר היא זו שנעשית במודע, ומזינה בפחד, ומוקדמת כגנת המולדת, בעוד שהיא בעצם שואבת את החברה מבפנים, והופכת את הפלסטיני משותף בבעיה ליריב באותו זירה.