בציון השנה ה-78 לנכבה הפלסטינית: ישראל ממשיכה במלחמת ההשמדה ההמונית

בחמישה עשר במאי 2026, העם הפלסטיני מציין את שנה שמונים לנכבה הפלסטינית, כאשר הנכבה עדיין נמשכת בצורות קשות ואירגוניות יותר. מה שהחל בשנת 1948 בהעברה המונית והגירה בכוח, הרס כפרים וביצוע טבח, נמשך היום במלחמת השמדה המונית פתוחה שמטרתה את האדם הפלסטיני ואת אדמתו, זכרונו ועתידו.

סיפורי הסבים והסבתות על הפליטות, הה homelessות, הרעב והפחד אינם רק זיכרונות מהעבר, אלא הפכו למציאות יומיומית שהפלסטינים חשים שוב. ההיסטוריה משחזרת את עצמה בצורה חייתית יותר, ודור חדש חי את הנכבה של אבותיו וסבותיו תחת הפצצות, המצור, הרעב וההגירה החוזרת.

החיים באוהלים של המפונים מזכירים את מחנות הפליטים הראשונים בעזה לאחר שנת 1948. הסמטאות הצפופות, הקור הקפוא והחום הקשה, התפשטות החרקים והמחלות, והיעדר מים נקיים ושירותים רפואיים, הפחד המתמיד ממות. האוהלים אינם רק מקלט זמני, אלא הפכו לעד חיי על נכבה מתחדשת, ולפצע פתוח בגוף פלסטין.

אני זוכר מה שסיפר לי אבי על מה שהוא ודודי המנוח מוחמד עברו, על הגירוש הכוחני שלהם מכפר בריר, הממוקם מזרחית לעיר עזה במרחק של 21 קילומטרים, וכיצד הם חזרו על גב גמל כדי לשוב מה שהם אגרו משפחתם מהחיטה כדי שיוכלו לשרוד. והיום, הפלסטינים משחזרים את אותן תמונות, חלקם חוזרים לבתים ההרוסים שלהם, או למה שנותר מהם, כדי לשוב על דברים פשוטים או כדי להתנחם בזכרונותיהם, אך רבים מהם נהרגים מירי הכיבוש, כך שהם אינם חוזרים, ולא לשוב אליהם בתים או רכוש.

אבי גם דיבר איתי על התפשטות הכינים, הפרעושים והבצעים בין הפליטים הראשונים, ועל חוסר היכולת של המוסדות הבינלאומיים בתחילה לספק את המינימום של טיפול. מאוחר יותר, סוכנות האו"ם הצליחה להכניס ריסוסים, והם ריססו את האוהלים ואת הבתים החמריים שמגוננים בטיח. היום, אחרי שמונים ושמונה שנים, הטרגדיה מתרחשת בצורה יותר סוריאליסטית; התפשטות של מכרסמים, חרקים ומחלות, ומניעת כניסת תרופות ודשנים, בצל מצור ורעב שיטתי שמכה ביותר משני מיליון אנשים בעזה.

מאוקטובר 2023, ישראל מנהלת מלחמת השמדה המונית כוללת על רצועת עזה, שהובילה לרצח עשרות אלפי פלסטינים, רובם ילדים ונשים, פצעים שנגרמו למאות אלפים, והרס יותר מ-80% מהבניינים ברצועה באופן כולל או חלקי, ובריחה כפויה של רוב התושבים. כמו כן, הוטלה מדיניות של רעבה ומצור קשים, ומניעת הכנסת סיוע הומניטרי, בניסיון להכניע את האוכלוסייה ולשבור את רצונה.

באותו זמן, ישראל ממשיכה ביהודה ושומרון ובירושלים הכבושה במדיניות החזקה בפועל, התפשטות ההתנחלויות, כיבוש אדמות, הריסת בתים, הגירוש של התיאום הפלסטיני, והגברת הטרור של המתנחלים תחת הגנת הצבא.

אלה אינם אירועים נפרדים, אלא פרקים מחוברים בפרויקט קולוניאלי-התנחלתי שמבצע השפלה של הפלסטינים מאדמתם, ומחוקק את קיומם הלאומי, ומאכיל משטר של שליטה וגזענות.

ולמרות היקף ההרס, ההרג, הרעבה והנטישה הבינלאומית, הפלסטינים ממשיכים בעמידתם ובחיזוקם על זכויותיהם הלאומיות. כל אמצעי הכוח והטרור לא הצליחו לשבור את רצונם או למחוק את זהותם. וזכות השיבה, זכות לקבוע את גורלם, והקמת מדינה פלסטינית עצמאית, הן זכויות קבועות שאינן נמחקות עם הזמן.

בציון השנה השמונים לנכבה, ברור יותר מתמיד שהנכבה לא הסתיימה, והיא עדיין נמשכת בכלים מתקדמים יותר ויותר אכזריים. אבל ברור גם שהעם הפלסטיני, למרות כל מה שעברו מהגירה, הרג ומדיניות של מצור, ממשיכים להחזיק באדמתם, בזכרונם ובזכויותיהם.

שמונה ו-seven עשרה שנים של נכבה, ולא נעלמה פלסטין מהזיכרון, ולא נפלה זכות השיבה, ולא נשברה רצונם של הפלסטינים. ומדינת הכיבוש הפשיסטית, שפיתחה את כליה בהרג ובהשמדה במשך שמונה עשורים, לא תוכל למחוק אמת אחת: الشعب הזה נשאר, והצדק, לא משנה כמה זמן יחלוף, ינצח.