הממשל המקומי והשלטון המקומי בטיוטת החוקה

הממשל המקומי מהווה סגנון מארגן של ארגון מנהלי, שמבוסס על חלוקת המדינה ליחידות מנהלתיות שמטרתן להפיץ את הפעולה המנהלית בין השלטון המרכזי במדינה ובין יחידות הממשל המקומי על בסיס אזורי; כדי לבצע את מה שמופקד לה תחת פיקוח השלטון הזה. בדרך כלל, החלוקות המנהליות כוללות שני חלקים: הראשון הוא ברמה האזורית שמתבטאת במחוז/מדינה, והשני הוא ברמה של קהילות האוכלוסיה שמתבטאת בגופים המקומיים "ערים ומועצות כפריות".

בהתאם לחלוקות המאומצות במדינה, המגוון משפר את יציבות השלטון ומבטיח את השיעור התפקודי בין כל המקומות הגיאוגרפיים והממשלה המרכזית.

ועדת ניסוח החוקה טבלה להיות מוגבלת בפרט לשיח על הגופים המקומיים, והותירה צד חשוב מהחלוקות המנהליות ללא בסיס חוקתי. הפרק השמיני כלל רק מאמר אחד (המאמר 144) והוא למעשה המאמר 85 מהחוק הבסיסי הפלסטיני המהודר, עם הסרת ההפניה המובלעת אליו הנוגעת למחוזות, מה שמחזק את המצב הקיים של כפיפות המושלים לנשיא ללא חוק, ומבטל את ההתפתחות הגדולה שהתרחשה בתחום השלטון המקומי ברמה העולמית והאזורית; כאילו היא מתנהגת נגד זרם ההתפתחות העולמית של מערכת השלטון.

בעשורים האחרונים נרשם עניין גובר בעניין האוטונומיה בשלוש מידותיה: פוליטית, מנהלית וכלכלית, ובצורותיה השונות מהפדרליזם, שלטון עצמי ועד ממשל מקומי, ושלטון מקומי. עניין זה הופיע בהקשר של מגמה להרחיב את היקף השתתפות האזרחים ושיתוף פעולה בנושאים של הממשל המקומי והנושאים הפיתוחיים המגעים לחייהם ואזורים שלהם, ותפקידם בתהליך הממשל, ולהעניק לממשל המקומי ברמה של החלוקות האזוריות תפקיד נרחב יותר בתהליך הפיתוח. הכוונה התבררה בבחירת חברי המועצות המקומיות והמושלים, ובמעבר של סמכויות נוספות ליחידות המקומיות, ובאימוץ ערכי שקיפות, שיתוף פעולה, שאלת אחריות, ושלטון החוק, ובעלייה באחוז ההוצאות המקומיות מסך הכל ההוצאות הציבוריות. ופיתוח תפקיד היחידות המקומיות במתן שירותים חברתיים כמו בריאות, חינוך, דיור, תרבות, בטחון ופיתוח כלכלי, כלומר שהממשלה המרכזית מפקחת על הפיתוח במקום הממשל.

בנוסף, הכוונה הזו מציעה יותר השתתפות לאזרחים בניהול העניינים המקומיים למטרות עיקריות: הראשון נוגע לפיתוח הפיתוח הפוליטי כבניית מנהיגים צעירים דרך החוויות המגוונות שהם עוברים בעבודה בשלטון המקומי כולל הכשרת האזרחים והבנתם למדים דמוקרטיים ולדרכי ממשלה וניהול מודרניים, ושיתוף פעולה בפתרון בעיותיהם בעצמם, והפעלת שאלת אחריות פוליטית בהם ולהקריב את השלטון לאזרחים, השני הוא לעמיק את הבעלות של תושבי הפרקים השונים בהשגת הפיתוח המקומי, כאשר חוויות רבות מצביעות על כך שהפיתוח שמושג על ידי המועצות המקומיות והאזרחים המקומיים נהנה ממסירות.

ניסיונות במדינה הערבית הראו שההתפתחות בשאלת החלוקות המנהליות מתבססת על חמש שאלות מרכזיות שמתבטאות כדלקמן: השאלה הראשונה; בחירת מועצת המחוז באופן מלא או חלקי/ כפי שהדבר המעניין בירדן, כגוף המנהל את ענייני המחוז "מועצת המחוז" או בחירת מועצה למחוז "פרלמנט" שמבצע את הפיקוח והאחריות על עבודות הממשל המקומי כולל הממשלות המקומיות, כפי שמתרחש במצרים. והשאלה השנייה: גודל הסמכויות והמשימות המוטלות על המועצה הנבחרת כאשר הרפורמות במרוקו העניקו סמכויות נרחבות למועצה הנבחרת בתוכניות הפיתוח המקומי והאישורה. והשאלה השלישית: מתבססת על רמת ההשתתפות או אימוץ דרכי הדמוקרטיה השיתופית והכלים המאפשרים שיתוף פעולה רחב ומסודר של ארגוני החברה האזרחית. והשאלה הרביעית: שמירה על נוהל מינוי המושל ביד השלטון המבצע המרכזי בבירה, אך הניסיון העיראקי מראה כי מועצת המחוז הנבחרת היא זו שבוחרת את המושל אם היה חבר במועצה הנבחרת או מחוץ לה, וממשלתו מאשרת את מינויו. והשאלה החמישית: התייחסות המושלים לממשלה וראש הממשלה גם אם המינוי מגיע מראש המדינה, והקביעה של חלק מהקריטריונים למנגנוני המינוי מבוססת על שותפות בין הצדדים בשלטון המבצע - הנשיא והממשלה.