הבחירות הישראליות עדיין פתוחות לכל האפשרויות

בנג'מין נתניהו עוקב בדייקנות אחרי הסקרים, וקורא את ד Puls של הרחוב הישראלי כפי שעשה במהלך כל הקריירה הפוליטית שלו. הוא מודע לכך שהמעמד שלו כבר אינו מה שהיה, וכי ממשלתו מתמודדת עם שחיקה מתמשכת לאור המשך המלחמה, החמרת המשברים הפנימיים, והתרחבות הכעס הציבורי מהכישלונות של 7 באוקטובר/אוקטובר 2023. עם זאת, ההבנה של נתניהו לגבי היקף הירידה אינה בהכרח אומרת כי סופו הפוליטי נחרץ, ולא כי האופוזיציה עומדת על סף ניצחון מובטח.

הבחירות הישראליות הקרובות, מתי שיתקיימו, לא יהיו התמודדות פשוטה בין ממשלה כושלת לאופוזיציה מוכנה לשלטון, אלא קרב מורכב בין כוחות בעלי משקל והשפעה דומים, המפזרים בין ימין קיצוני בראשות נתניהו, ימין מרכזי, ימין לאומי ודתי, המרכז, יחד עם מפלגות המייצגות את שארית מה שנקרא השמאל הציוני, כל אלו שואפים לחדש את עצמם בפנים חדשות, וכוחות מרכזיים ודמויות צבאיות ופוליטיות שמנסות להציג את עצמן כחלופה מאוזנת יותר, כמו גדי איזנקוט ויאיר גולן.

רוב הסקרים מצביעים על ירידת הפופולריות של הקואליציה השלטת, אך נתונים אלו לא מספקים לאופוזיציה רוב נוח או יכולת בטוחה להקים ממשלה יציבה. הפצעים האישיים והפוליטיים עדיין קיימים, כמו כן, המאבק על ההנהגה לא הוכרע, בזמן שנתניהו שומר על יכולת מוכרת לשנות את הקואליציות ולגייס שותפים חדשים כאשר הרגע הקריטי מתקרב.

ומכאן, מה שפרסמה התקשורת הישראלית האופוזיציונית, ובראשה הארץ, כמו גם חלק מהכותבים במעריב ובמקומות אחרים, אינו משקף ביטחון בניצחון קרוב, אלא מצביע על רצון למלא את דעת הקהל ולהזהיר שהמשבר חצה את דמותו של נתניהו ועשה נזק למבנה המערכת עצמה.

במאמרים ובניתוחים רבים, עולה חשש גובר שתקופת שלטונו האחרונה של נתניהו הובילה לפוליטיזציה חסרת תקדים של מוסדות מדינת הכיבוש, כולל הכוחות הביטחוניים, המשטרה, מערכת המשפט, התקשורת והשירות הציבורי. וחלק מהקולות בישראל טוענים ש"המדינה העמוקה" האמיתית אינה זו שהימין תוקף, אלא אלו האחראים שהשתמשו במוסדות מדינת הכיבוש כדי לשרת אינטרסים פוליטיים ואישיים. ולכן, כל ממשלה חדשה לא תתמודד רק עם משימה להדיח את נתניהו פוליטית, אלא עם משימה מורכבת יותר הנוגעת לבניית מחדש את עצמאות המוסדות ולהשיב את אמון הציבור הישראלי בהם.

נתניהו מודע לכך שהתוצאות של הבחירות הקרובות יקבעו לא רק את עתידו הפוליטי, אלא גם את גורלו המשפטי. ולכן הוא מאזן בין האפשרות להמשיך להילחם עד הסוף, לבין האפשרות להגיע להסדר משפטי שעשוי לאפשר לו להתנתק מהחיים הפוליטיים בתנאים טובים יותר. אבל החלטה כזו תלויה בנתון מרכזי: עד כמה הוא משוכנע שהסיכויים שלו להקים את הממשלה הבאה מצומצמים. ואם יתברר לו שמאזני הכוחות כבר אינם לטובתו, הוא עשוי להעדיף לעזוב בצורה מסודרת במקום להתמודד עם תבוסה מוחצת בבחירות.

ובאף על פי שחומרת השיח הפוליטי גבוהה, התחרות מתרחשת במרבית המקרים בתוך הקשת הציונית עצמה. האופוזיציה, כולל דמויות כמו איזנקוט ויאיר גולן, אינה מציעה מהפך רדיקלי במדיניות, אלא שואפת לניהול ממושמע פחות פוגעני, ולשקם את מוסדות המדינה אשר נחלשו על ידי ממשלות נתניהו. לכן, הבחירות הקרובות לא רק יכריעו מי ישב במשרד ראש הממשלה, אלא גם יקבעו אם מדינת הכיבוש יכולה לתקן את ההפרות שצברו בשנים האחרונות או שהיא תמשיך ללכת בדרך ריכוז הכוח ופוליטיזציה של מוסדות המדינה.

ההימור המרכזי בקרב חלקים רחבים מהאופוזיציה הישראלית הוא שהבחירות מהוות את ההזדמנות האחרונה לעצור את ההידרדרות הפוליטית והמוסדית. עם זאת, הימור זה אינו חסר ספקות, לא רק בגלל חוסר הבטחה בניצחון האופוזיציה, אלא גם בגלל השאלות לגבי כמה המנהיגים שלה מוכנים לקבל החלטות רדיקליות כלפי האחראים שקשורים לפרויקט של נתניהו. לכן, השאלה האמיתית שהשיח הישראלי היום אינו מוגבלת רק לשאלה אם נתניהו יפסיד את השלטון, אלא גם האם מדינת הכיבוש יש לה רצון ויכולת לתקן את המערכת שהיא עיצבה במהלך שנות שלטונו הארוכות.

בסופו של דבר, מדינת הכיבוש ניצבת בפני בחירות גורליות, אך תוצאותיהן עדיין פתוחות לכל האפשרויות. בין נתניהו שעוקב אחרי הסקרים ומנסה להבטיח את יציאתו עם מינימום הפסדים, לבין אופוזיציה מתקדמת ללא ערבויות, נותר הנוף הישראלי כבול למאבק שעדיין לא הוכרע, לא רק על השלטון, אלא גם על מהות המערכת הפוליטית עצמה ועל עתיד מוסדותיה.