כאשר ישראל מבטלת את אוסלו.. נפילת האשליה שהגבלה את הפלסטינים שלושים שנה

מפתיע שדווקא היום הימין הישראלי, בראשות איתמר בן גביר, דורש לבטל את הסכמי אוסלו, הסכם חברון והסכם וואי ריבר, בעוד שחלק מהפלסטינים עדיין מחזיקים באותם הסכמים כאreference פוליטי או הישג לאומי ... ישראל עצמה, לאחר יותר משלושים שנה, מודיעה בבירור שהשלב שבו היא הייתה זקוקה לאוסלו הסתיים, ושבין ההסכמים שהקנו לה זמן, כיסוי ושקט, אינם נחוצים עוד.

האמירה שהרבה אנשים נרתעים מלהגיד היא שאוסלו לא הייתה לעולם פרויקט לשחרור, אלא פרויקט לארגון מחדש של הכיבוש בצורה פחות יקרה עבור ישראל ויותר יקרה עבור הפלסטינים ... אוסלו יצרה מחדש את הכיבוש בצורה חדשה .. כיבוש ללא מגע ישיר, ללא עלויות ניהול מלאות, וללא אחריות יומית על האוכלוסייה, בעוד שהאדמה, המעברים, המים, הכלכלה, הגבולות והריבונות נשארו בידי ישראל....

הממצא המסוכן ביותר שהניבה אוסלו לא היה רק חלוקת האדמה לאזורים (א', ב', ג'), אלא יצירת מציאות פוליטית מלאה המבוססת על אשליה... אשליה של הרשות הלאומית שהופיעה בדמות ישות פוליטית, בעוד שהיא הייתה במהותה ממשל עצמי מוגבל תחת כיבוש.

הרשות הפלסטינית לא הוקמה כדימוי של עצמאות, אלא כחלק מהמערכת הבטחונית והפוליטית שסידרה ישראל לאחר האינתיפאדה הראשונה ... במקום שהכיבוש יישא בעלויותיו הישירות, הוקם גוף פלסטיני שמנהל את האוכלוסייה, משלם את המשכורות, מארגן את החיים האזרחיים, ומבצע את הביטחון הפנימי, בעוד שישראל נשארה בעלת ההחלטה הסופית בכל דבר .... אפילו הפן הקטן ביותר של החיים הפלסטינים נותר קשור לרצון הכיבוש .. המעברים, התנועה, הכלכלה, המיסים, רשימת האוכלוסייה, הייבוא, היצוא, התקשורת, והאנרגיה... וכך הפכה הרשות לישות ללא ריבונות אמיתית, לכודה בהסכמים, ומוגבלת בשיתוף פעולה ביטחוני, ותלויה כלכלית ופוליטית בישראל ובתורמים ...
בעקבות התמונה הכוללת של מה שקרה ומתרחש לאחר אוסלו, אנו רואים שההסכם הזה חיזק את ההתנחלות במקום להפסיקה ... כשנחתם אוסלו, הוא שווק כשלב מעבר שמוביל למדינה הפלסטינית.... אבל מה באמת קרה..? ההתנחלות הכפילה את עצמה פעמים רבות... השטחים נחתכו במחסומים ובדרכי עוקף. השליטה הישראלית על ירושלים התרחבה.

והאזורים הפלסטיניים הפכו לאיים מבודדים... אוסלו לא עצרה את פרויקט ההתנחלות, אלא סיפקה לו את הסביבה האידיאלית לצמיחה... בזמן שהפלסטינים היו עסוקים בבניית הרשות ומוסדות הממשל העצמי, ישראל בנתה את העובדות על הקרקע, ועיצבה מחדש את הגיאוגרפיה כך שכל מדינה פלסטינית עתידית תהיה כמעט בלתי אפשרית... והתוצאה היא שהפלסטינים איבדו אדמות באופן הדרגתי בזמן שציפו למשא ומתן על הפתרון הסופי שלא התקיים לעולם...

וההשלכות של אוסלו לא נעצרו רק בגדה המערבית, אלא התפשטו לרצועת עזה, שהפכה במהלך שנות אוסלו לזירה של מלחמות חוזרות ונשנות ואיומים מתמשכים. מאז החתימה על ההסכם ועד היום, עזה חוותה סדרה ארוכה של מלחמות, פלישות, מצור והרס, עד למלחמת ההכחדה האחרונה שהתרחשה בעזה, בעוד שהרשות של אוסלו נראתה חסרת אונים עד כדי כך שלא יכולה היתה לנהל החלטה פוליטית או צבאית אמיתית בהתמודדות עם מה שמתרחש, בשל ההגבלות המבניות, הפוליטיות והביטחוניות שהטילו ההסכמים עצמם... הפך ברור שהרשות שהוצגה כדימוי של המדינה, לא יכלה להגן על עמה ולא להילחם בעזה מול מכונת המלחמה הישראלית, אלא מצאה את עצמה כבולה בהתחייבויות שיתוף פעולה ובקשרים פוליטיים וכלכליים שהשאירו אותה מחוץ למשוואת העימות האמיתי.

עם השנים, לא נותר שיתוף פעולה ביטחוני כאמור בתוך ההסכם, אלא הפך לאמונה פוליטית וביטחונית השולטת ביחסים עם הכיבוש. כאן הופיע הפן האכזרי ביותר של אוסלו ... במקום שהרשות תהיה כלי לשמירה על העם הפלסטיני מהכיבוש, היא הפכה לכודה במערכת שיתוף פעולה ביטחוני שהפכה לחלק מהמבנה של ההסכם עצמו... המציאות הזו יצרה חלוקות עמוקות בתוך התודעה הפלסטינית, כי מגזרים רחבים הרגישו שאוסלו אינה עוד הסכם פוליטי כושל, אלא הפכה למגבלה על ההתנגדות ועל היכולת הפלסטינית להתמודד עם הכיבוש... אלא שהרשות, בעיני רבים, הפכה בהדרגה למייצגת ביטחונית המנהלת את היציבות הנדרשת על ידי ישראל, דרך מעקב אחר ההתנגדות, הקפת הסביבה שלה, וגידול מחסניה החברתיים, התרבותיים והפוליטיים, במה שמשרת את ביטחון הכיבוש יותר מאשר את הפרויקט הלאומי הפלסטיני. ועל כן לא רבים מהפלסטינים רואים באוסלו תהליך שלום מצומצם, אלא כשלב שתרם להחליש את הפרויקט הלאומי ולפרק את כלי ההתנגדות הפלסטינית ..

מה לגבי ירושלים, שהייתה אמורה להיות מהות הסכסוך הפוליטי והלאומי, אך במהלך שנות אוסלו הפכה לאחת הקורבנות הגדולות ביותר של ההליך הזה. מאז נדחיית תיק ירושלים למשא ומתן על הפתרון הסופי, ישראל ניצלה את הזמן כדי לבסס מדיניות של בידוד ואיוגרציה ולכפות עובדות בשטח. ההתנחלויות סביב העיר התרחבו בצורה לא ייאמן, והירושלים נפרדה מהסביבה הפלסטינית באמצעות חומות, מחסומים ושליטה ביטחונית, בעוד שהפלסטינים שם סבלו ממדיניות של משיכת זהויות, הרס בתים והגבלות כלכליות, חברתיות ודתיות ... עם הזמן, העיר הפכה בהדרגה מבודדת מההארכה הלאומית והפוליטית שלה, כשפעולות האסלר אמרו לאתר את זהותה הערבית, האסלאמית והנוצרית של ירושלים... גם המקומות הקדושים האסלאמיים והנוצריים לא היו רחוקים מההשלכות של הליך זה, מאז מסגד אל-אקצא חווה הסלמה מתמשכת בפריצות וניסיונות לכפות חלוקה בזמן ובמקום, לצד התקפות חוזרות על הכנסיות והמקומות הקדושים הנוצריים בירושלים. עם כל זאת, הרשות הפלסטינית נשארה חסרת אונים לשנות את העובדות או להגן על העיר ומקומותיה הקדושים, לאחר שצוירו אלמנטים הכוח האמיתיים והפכו אותו להימור פתוח על משא ומתן שלא הניב אלא עוד שליטה ישראלית.

ומה לגבי בעיית הפליטים, שהייתה מהות הבעיה הפלסטינית היסטורית, גם היא הועברה למה שנקרא במשא ומתנים על הסדר הסופי, עד שהפכה למסמך בהמתנה ומודרת פוליטית ... מיליוני הפליטים הפלסטיניים נותרו ללא פתרון אמיתי, בעוד שישראל ניצלה את שנות אוסלו כדי לבסס את דחייתה את זכות השיבה ולסיים כל אופק פוליטי הקשור לבעיה זו. ובכך, אחד מהזכויות הלאומיות הפלסטיניות החשובות נותר תלוי ללא אופק, בעוד שהמיקום של בעיית הפל refugees ירד בהדרגה בדיון הפוליטי הרשמי תחת לחץ ההסכמים והמציאות הבין-לאומית והאזורית החדשה.

נוכח המציאות הזו והעובדות, השאלה החשובה ביותר שהיא נכנסת לתודעה היא .. מדוע ישראל רוצה להיפטר מאוסלו עכשיו .. ? אני מאמין שהתשובה מתבהרת שישראל השיגה את רוב מה שהיא רצתה מההסכמים הללו... ואוסלו ביצעה את תפקידה הישראלית .. וסיימה את האינתיפאדה הראשונה פוליטית... והעבירה את נטל האוכלוסייה הפלסטינית לרשות... ונענתה ישראל הכרה פלסטינית רשמית... ופתחה את דלת הנורמליזציה הבין-לאומית והאזורית ... והחלישה את רעיון השחרור הכולל לטובת פרויקט המדינה המעוכבת ...

מכאן הימין הישראלי רואה שלא צריך אפילו את הכיסוי הפוליטי שסיפקו ההסכמים... מאזן הכוח נוטה לחלוטין לטובתו, ההתנחלות התרחבה, הפיצול הפלסטיני קיים, והעולם לא מפעיל לחצים כמו בשנות התשעים.... לכן פרויקט ביטול אוסלו מתגלה כהודעה מפורשת שישראל רואה שהשלב המעברי הסתיים, והיא רוצה לתבוע את מציאות השליטה הקבועה ללא שום התחייבות פוליטית כלפי הפלסטינים.

במסקנה הברורה אפשר לומר שהמשוואה הכבדה עכשיו אומרת שנפילת אוסלו היא נפילת האשליה ... והניגוד הגדול הוא שישראל, שהרווחה מאוסלו יותר מכל צד אחר, היא עצמה המודיעה כעת למעשה על מותו של ההסכם... וזה חושף את האמת שהרבה אנשים ניסו להתעלם ממנה .. אוסלו לא הקימה מדינה פלסטינית, אלא ניהלה את הסכסוך בצורה המשרתת את הכיבוש... היא לא סיימה את השליטה הישראלית, אלא סידרה אותה מחדש ... והיא לא העניקה לפלסטינים ריבונות, אלא העניקה להם ניהול מוגבל תחת ההגמוניה הישראלית... ולכן השיח היום לא צריך להיות על הצלת אוסלו, אלא על סקירה כוללת של כל השלב ... ואיך הפכה הבעיה הפלסטינית מבעיה של שחרור לאומי לבעיה של ניהול אזרחי תחת כיבוש? ואיך הפך הפלסטיני לדרוש להגן על היציבות שמגנה על הכיבוש עצמו.. ?

אולי הדבר המסוכן ביותר בפרויקט ביטול אוסלו הוא שהוא לא מכריז רק על סוף הסכם פוליטי, אלא חושף לאחר שלושה עשורים את גובה האשליה שעליה נבנה הליך זה כולו....