כאשר הטקסט הופך לווילון: על הדתיות שמצדיקה את הכאב במקום להתמודד איתו

איננה הבעיה בטקסטים הדתיים, אלא בדרך שבה אנו מטילים עליהם מה שאינם יכולים לשאת. כי טקסטים אלו, במקורם, לא נועדו לשתק את התחושה המוסרית, אלא ליצור אותה ולחזק אותה. הם באו להזכיר לאדם את גבולות העולם הזה, לא כדי להצדיק את העוול שמתרחש בו, ולא כדי להרדים את המצפון מול האסון.

אולם מה שקורה בהקשרים רבים, במיוחד בזמנים של מלחמות ושבר, הוא דבר שונה לחלוטין. הפסוקים הופכים לביטויים מוכנים הנאמרים שלא במקומם; לא כדי לפרש את המציאות, אלא כדי לברוח ממנה. לא כדי להקל על הכאב באמצעות התמודדות, אלא כדי להקל עליו באמצעות הכחשה. וכאן מתחילה הבעיה האמיתית.

כאשר נאמר לפגוע שא "זוהי עולם עובר", ברגע של אובדן חי, זה אינו ניחום כמו שזהו צמצום לסבלו. וכאשר טקסטי הסבל נקראים שלא בהקשרם, לא כדי לחזק את האדם אלא כדי להשתיקו, הם הופכים מכתיבה מוסרית לכלי לחץ רך המדרבן את הקורבן להסתגל לכאב במקום לשאול על סיבותיו.

במובן הזה, הטקסט מאבד את תפקידו, לא כי הוא חסר, אלא כי השימוש בו הפך לחסר. הפסוק שאמור להזכיר לעושק את גבולותיו, לעיתים משמש כדי להגביל את המושמד. והשיח שמסוגל להעיר את המצפון, הופך לאמצעי להרדמתו.

סוג זה של דתיות ניתן לתאר כ"דתיות עצלן". דתיות שלא דורשת מהבעלים שלה יותר מאשר לקרוא טקסט שמור, دون أن יידרש לנקוט עמדה, לְבְחּוֹן רעיון, أو حتى להודות שבמה שקורה אינו גזירה נוראית חיצונית להיסטוריה, אלא תוצאה של החלטות אנושיות, מדיניות, ובחירות שניתן לבקרן ולתבוע את בעלי שלהן.

הדתיות האמיתית, בניגוד לכך, אינה ניטרלית מול הכאב. היא נוטה לעמוד לצד האדם, לא רק כיצור סובל, אלא כיצור שמגיע לו צדק. והיא לא מסתפקת בקריאה לסבל, אלא קשרתו במאבק להעלאת העוול, לא בהסתגלות אליו.

הזעקה של הטקסט ברגעי האסון צריכה להיות פעולה אחראית, ולא תגובה אוטומטית. המילה, כאשר נאמרת שלא במקומה, עשויה להכפיל את הכאב במקום להקל עליו. והטקסט, כאשר נמשך מקונטקסט המוסרי שלו, מאבד את יכולתו להנחות, והופך להד קר שהכיש לא נוגע למציאות.

בעידן שבו מתרבים המצביעים האנושיים, איננו זקוקים ליותר מהשיח שמבקש מהקורבנות לשתוק, אלא לשיח שמחזיר את הערך לצדק כעיקר הדת, ולא כאל שולי. אנו זקוקים לקריאה שמשחררת את הטקסט מהשימוש הכלי, ומחזירה אותו למקומו הטבעי: מקור למודעות, לא כיסוי על חוסר תשומת לב.

כי הקדושה אינה חזרת הטקסט, אלא הבנתו. וחוכמה אינה בהקלת הכאב, אלא בהתמודדות עמו.