הארות בשולי כנס פת"ח השמיני

"היא تركت את בעלה שוכב והלכה לאבו מהמוד"

לא מדובר בסתם סערה של כתבות שהציפו את הרשתות החברתיות ואת פלטפורמות התקשורת במקביל לקיומו של הכנס הכללי השמיני של תנועת פת"ח. תמונה צפופה ומורכבת, שבה מתערבבות ניתוחים אובייקטיביים עם קריאות קידיות, אימפולסיביות ולטיניות, דייגים ושואבים, עד לאיבה גלויה. 

המעניין הוא שהעוצמה הזו לא מוגבלת לאנשי התנועה בלבד, אלא מתפשטת לכלל הקשת: מחברים ומוקירים, ועד כועסים וממורמרים, דרך מצמדים ומנתקים, וישבים ועומדים ומטפסים ומשתחווים. עד שמאלניים, עצמאיים, דתיים וכופרים, ואפילו אנשים שעוברים בדרך. כולם מדברים, וכולם מביעים את דעתם, לא רק בגבולות הביקורת, אלא לעתים קרובות על גבול ההצלפה .

אפילו אתרי תנועת חמאס וכותביה עסוקים כבר שבועות, יום ולילה, בכנס השמיני של פת"ח: שטנה, פגיעות, והסתה. עיסוק שנראה כמעט מוחלט, עד כדי היעדר כמעט מוחלט של כל דיון רציני לגבי הזכויות הפנימיות שלהם, בראשם הבחירות למשרד הפוליטי ומילוי החללים במבנה ההנהגה שלהם. כאן מתעורר הביטוי הפופולרי ומשמעותו הסאטירית: "היא تركت את בעלה שוכב והלכה לאבו מהמוד".

מה שנאמר אינו רושם חד פעמי, אלא מציאות שניתן לאתר בבירור. והפרדוקס שעשוי להפתיע חלק מהאנשים הוא שתנועת פת"ח, למרות כל מה שהיא עובר, נראית כמסוגלת יותר לספוג את השטף הזה של ביקורת והצלפה, ואף מתמודדת עם זה כחלק מהמרחב הפוליטי הפתוח שלה.

מנגד, עולה השאלה באליפות: מי עקב אחרי דיון אמיתי ומפוכח לגבי הבחירות למשרד הפוליטי של תנועת חמאס? מי שמע על מקום של קיבול רציני לביקורת בתוכה? כמה כותבים מחמאס הציעו ניתוח על ההזדמנויות של מנהיגיהם, כמו חאלד חיים מול מוסה אבו מרזוק, לדוגמה! במקום לעסוק בפרטים המתמידים של הזדמנויות שיטות, רג'וב, השייך, ואל-עלול והחלאס וכולי?

ואף יותר מזה, כמה קולות שמאלניים או עצמאיים העזו לשאול לגבי הערפול שמסביב להליכים הבחירות בחמאס, כאשר הציבור מופתע בהחלטות מקוצרות: לבחור את פלוני ואלמוני... ונקודה, בלי דיון או שקיפות? ומי מעז לגעת בביקורת לגבי עניין חמאסי כשחטיבות הדיון האלקטרוניות מוכנות להוקיע, להצדיק ולהכפיש. 

כאן מתבהר ההבדל העקרוני ב"כימיה" של המצב הלאומי: בין תנועה שמתייחסת כעניין ציבורי לכל הפלסטינים, מדובר, נידונה ומפורקת פומבית, לבין מצב אחר סגור שמתנהל במעגלים צרים, ונשאר מחוץ למרחב האחריות הציבורית ונשמע יותר כמו מאבק בין המרחב האיראני לטורקי ולקטארי. 

זה לא רק השוואה ארגונית, אלא שאלה שמתקיימת לגבי טבע המרחב הפוליטי עצמו: האם זהו מרחב פתוח שמקבל את השוני והביקורת, או מבנה סגור שמתנהל לפי לוגיקת ההחזקה והפיקוח?