סוף הדיקטטור

הדיקטטור סעיד הראשון והאחד-עשרים סיים את חייו בבית חולים לחולי נפש שהוא בנה והעניק לו את שמו, וזוהי הסוף המיועד לדומיו.

בספרי על דיקטטור זה שפורסם בשנת 2009 על ידי הוצאת "פדאאת" בעמאן, סיפרתי כיצד סעיד הראשון, ששמו לפני הדיקטטורה היה מגריז, נתן את שמו לכל בתי הספר, הכיכרות, המונומנטים והרחובות בעיר הבירה שלו כמו רחוב סעיד הראשון מספר אחד וכן הלאה לפי סדר המספרים, אך אחר כך התעלמו הציבור מהשם שלו והחלו לקרוא לרחובות לפי המספרים שלהם תוך שהם מתעלמים משמו, אבל הבניין היחיד שבו המשיכו להשתמש בשמו הוא בית החולים סעיד הראשון לחולי נפש.

התלהבותו של טראמפ משמו מזכירה לי את סעיד הזה, שכן הוא העניק אותו למפרץ מקסיקו, למצר הורמוז, לעזה, לאי גרינלנד, לפספורט האמריקאי והדולר, להתנחלות בגולן, לאולם ריקודים בבית הלבן ולסנדוויצ'ים מאחורי שולחנו וגם לבקשות שטניות, והוא השווה את עצמו למשיח הממתין, לאיש השלום ולרועה כדורגל בעוד שהוא רועה כדורגל ללא דאל, ואני חושב שהוא יסיים את חייו כמו סעיד הראשון.

סעיד עלה על אוטובוס נוסעים במסתור ללא שומרים כדי לבדוק את מצב האנשים בעיר הבירה שלו, והוא הופתע שכל נוסע שביקש לרדת לא מזכיר את שם הרחוב או הכיכר אלא רק את המספר שאינו מקדים את שמו, והתחנה האחרונה הייתה כיכר בית החולים לחולי נפש. הוא ירד וקרא את שמו על חזית הבניין וצעק בשמחה: זהו שמי! והוא נשמע על ידי שומרי הבניין שאמרו: אני סעיד הראשון, וחשבו שהוא משוגע. תפסו אותו והעבירו אותו פנימה כשהם נושאים אותו והוא צועק: אני סעיד הראשון, והטלפון שלו נפל מכיסו ורמזו עליו אחד מהשומרים והכו אותו בראשו עד שהוא איבד את שפיותו ונשאר כלוא בבית החולים שלו עד שהוא מת.

וזהו המצב של המנחה הנייד שמעורר רצח והרס מדי יום, הוא ימצא את עצמו יום אחד בשירותים של ההיסטוריה.