כשהבחירות מתבצעות כדי ששום דבר לא ישתנה!

מחבר: جمال زقوت

בהקשר הפלסטיני, בחירות כבר לא מתבצעות כתשובה על השאלה: מי נבחר?
אלא כתשובה לשאלה צנועה יותר, ובעיקר מסוכנת יותר, שהיא איך אנחנו מנהלים את העדר הבחירה, ואיך אנחנו מסיטים את תשומת הלב מהנושאים המרכזיים 'ההסכמה הלאומית ובחירות כלליות כוללות' על ידי העיסוק בנושאים פחות חשובים או אף בדויים.

מה שקרה בבחירות המועצות המקומיות בגדה המערבית אינו פרט שולי, אלא ביטוי עמוק למצב רחב יותר, שבו תיארתי קודם לכן כ'הלגיטימיות המעוכבת והפעולה המושהית'. כאשר הלגיטימיות הלאומית הכוללת מעוכבת, לא נעלמת הצורך בה, אלא היא מפרקת את עצמה לרמות נמוכות יותר, שבהן מעוצבות חלופות חלקיות שניתן לשלוט בהן.

בהקשר הזה, הבחירות המקומיות האחרונות נראו כניסיון לפצות על העדר הגדול דרך 'הלגיטימיות' קטנות שהוסדרו מראש. זה החל בהסכמה מסויגת שמבטיחה שלטון של צבע אחד, דרך חוק בחירות שמונע עקרונית את השתתפותן של כוחות פוליטיים וחברתיים פועלים דרך תנאים הפוגעים בזכויות החוקתיות של האזרחים. זה בזמן שבהם ניכרת ירידה משמעותית בעניין הציבורי, הן בהרשמה והן בהצבעה, בהשוואה לסבבים הקודמים, שלא עוררו כבר אז התלהבות רבה.
נראה כי הנתיב הזה אינו מוגבל לבחירות המקומיות בהקשר של הנדסה רחבה יותר של המערכת הפוליטית. זה כבר התפשט גם לאיגודים המקצועיים, הכנה להנדסה 'הייצוג שלהם' במועצה הלאומית, בהתאם לאותו דפוס מסויג, כתחליף לבחירות הכלליות הפרלמנטריות והנשיאותיות, במסגרת הסכמה לאומית אמיתית המבטיחה מעורבות ציבורית רחבה, והופכת את הבחירות לא רק לכניסה לחידוש הלגיטימיות המתפוררת, אלא גם לאמצעי להקמה לאומית אמיתית, ולא מכשיר לשחזור ההדרה.

הנדסת 'ההסכמה' במקום תחרות ומתן תוקף לתוכניות

ניקח את העובדות כמו שהן: יותר מ-50% מהגופים המקומיים לא חוו בחירות בכלל.
הסיבה היא הנדסת 'ההסכמה' באופן שמרוקן אותה מתוכנה. זו 'ההסכמה' לא הייתה תוצאה של שיח חברתי חופשי, אלא נוסחא מתוחכמת להקפאת התחרות, והפרדת השירות מההקשר הפוליטי שלו הקשור בהגברת העמידות כהערכה מהותית להערכה ולסיבה לקיום המוסדות הלאומיים. כאשר תיכפת רשימה אחת, כבר אין מה להכריע, אלא מה להכריז בלבד הרחק מהקלפי.

בנפאלוס, התחרות לא נמנעה בהחלטה מפורשת, אלא הוקפאה מתנאיה עד שהיא הפכה רק לאפשרות תיאורטית. וברמאללה, שהוצגה פעמים רבות כדוגמה לרב-גווניות, הבחירות נעלמו לחלוטין, לא מחוסר יכולת לקיימן, אלא כי שהתחרות עצמה לא הייתה כבר אפשרות רצויה.

איננו עוסקים כאן בבעיה טכנית, אלא בהגדרה מחדש של המרחב הציבורי מהחלל הפתוח לרב-גוניות, אל זירה מנוהלת עם תוצאות שמתוכננות מראש, בשירות מסלול פוליטי ששוב פעם מייצר את עצמו. זה לא פוטר כוחות פוליטיים וחברתיים אחרים שהתאימו לדפוס הזה, בין אם על ידי השתתפות פורמאלית או על ידי אדישות.

הפרדוקס, בעל ממד ההומור המר, הוא שכל זה התרחש תחת הכותרת 'חיזוק הדמוקרטיה המקומית'; דמוקרטיה שאינה זקוקה לבחירות במחצית מהמקרים, ולא לתחרות תכנית במחצית השנייה, ולא להפתעות בשום אחת מהן.

שלטון מקומי כתחליף מושהה לפוליטיקה

בהקשר הזה, המועצות המקומיות אינן רק מוסדות שירותיים, אלא הופכות לכלים במסגרת משוואה רחבה יותר, מהותה איך מנוהל ציבור חי עם כלים פוליטיים מושהים? ואיך שומרים על מראה הלגיטימיות לנוכח העדר תנאיי ייצורה?

כאן חוברים המקומי ללאומי ישירות. שכן השהיית הפעולה הפלסטינית בפסגה שלה חודרת לשאר רמותיה. והשלטון המקומי, במקום להיות שער לעלייה ולחידוש הפוליטיקה, הופך למעבדה לניהולה כשהיא ריקה מתוכנה.

הפרת סדרי העדיפויות הלאומיים

זה יכול להיראות כתת-פרט שולי בהקשר של מלחמה פתוחה, לחצים חסרי תקדים, וסתימת פוליטית כוללת. אבל החברות לא נמדדות רק ביכולתה לעמוד בפני חוץ, אלא גם ביכולתה לשמור על הלכידות הפנימית שלה ולחדש את הכלים הפוליטיים שלה. וכאן טמונה הבעיה המהותית של התהוות סדרי העדיפויות. במקום לבנות מחדש את הלגיטימיות הלאומית הכוללת, ולפתוח את המרחב הציבורי, ולחזק את האמון, מתבצע השקעה בניהול שוליים מדודים הניתנים לשליטה, אך חסרים את היכולת לייצר פעולה אמיתית.

שיקום סדרי העדיפויות והפעולה

הבעיה, בסופו של דבר, אינה בבחירות שהיו או לא היו, ולא במועצות שנבנות בדרך זו או אחרת, אלא בסדרי העדיפויות הלאומיים עצמם. בשעה שהעם הפלסטיני מתמודד עם האתגרים הקשים ביותר בא 'מלחמה פתוחה על הקיום, סתימה פוליטית, והיחלשות בייצוג' עוסקים בלתנהל בשולי ניהול מדודים, במקום להיאבק בשאלות גורליות, כך שהבחירות תהפוכנה לכלי לעלייה ולא אמצעי לשחזור השליטה.

שיקום קדימות לאומית אינו אומר ביטול מקומי, אלא שחרורו מלהיות חלופה מקטינה לפוליטיקה, והחזרתו לתפקידו המקורי כמרחב לחיזוק העמידות, לבניית האמון, ולחיזוק הציבור.

הפעולה הפלסטינית לא תושג בהחלטה מפתיעה, אלא על ידי צבירת הישגים מוחשיים שמחברים מחדש את האזרח לפוליטיקה כאמצעי להשפעה, ולא רק כאמצעי פורמאלי. זה מתחיל בפתיחת המרחב הציבורי, בכבוד לרב-גוניות, ובסיום הנדסת הייצוג, עד למסלול דמוקרטי כולל שמעניק ללגיטימיות את משמעותה, ולא רק את צורתה. המשך ניהול המצב כפי שהוא, לא יניב עלייה, אלא עוד התפוררות שקטה.

בחירות ללא תחרות.. ושאלת המערכת הפוליטית

האם אנו רוצים מערכת שבה מתבצעת שחזור ההגמוניה של צבע אחד, למרות מה שהראה של כישלון, וסוגרת את המרחב להופעת הפרות ודעות המסוגלות להצביע ולתת דין וחשבון? או שאנו רוצים מערכת הפותחת את המרחב לרבגוניות אמיתית, לא כפריבילגיה, אלא כתנאי לשימור החברה כהדוקה ויכולה להתגבר?

הפחד מהרבגוניות לעיתים מוצג כהקפדה על אחדות, אולם למעשה הוא מייצר פגיעות. שכן החברה שלא ניתנים לה לתקן את עצמה מבפנים הופכת לפגיעה יותר להתפוררות עם כל מבחן ראשון.

בהקשר הפלסטיני, אי אפשר להתעלם מכך שישראל פועלת באופן שיטתי לפרק את הגזרה הזו. אך המסוכן הוא שחלק מההתרחשויות הפנימיות נפגשות, אובייקטיבית, עם מטרה זו, כאשר המרחב הציבורי סגור, הייצוג נפגע, התחרות מבוייתת, וחלופות מודרות.

החסנת הפנימית לא מתבצעת על ידי ביטול הפוליטיקה, אלא בהחייתה; ולא על ידי מניעת חלופות, אלא על ידי פתיחת הדרך בפניהן; ולא על ידי שחזור הכישלון, אלא באמצעות חיזוק הציבור לעברו.

בסופו של דבר, הסכנה לא טמונה רק במה imposed upon us, אלא במה אנו מקבלים. ולא מדובר בהימור על בחירות ללא בחירה, אלא על היכולת הקולקטיבית לשחזר את הפעולה, להחזיר את סדרי העדיפויות, ולהפוך את השוליים למסלולים מצטברים לשינוי.

ברגע כזה, הרבגוניות אינם פריבילגיה פוליטית, אלא תנאי להגן מפני התמוטטות, ולא פתיחת המרחב הציבורי אמצעי מנהלי, אלא הדרך היחידה לבניית עלייה לאומית אמיתית. הרי או שהרצון של האנשים לבחירה יושב מחדש כאחת הליבה של הפוליטיקה, או שהריק הזה יושלם בניהול הכישלון עד שהפך לייעוד. אז, לא תהיה הסכנה בהיעדר תוצאות, אלא בהקניית הכישלון עצמו ככוח קבוע.