בנט–לפיד: עלייה ללא הכרעה מול ימין שמחדש את עצמו

מחבר: مصطفى إبراهيم

המוזכרת בהתפתחויות במפה הפוליטית הישראלית מעידה על מחדש העיצוב של הנוף הפנימי, כאשר ברית בנט–לפיד נראית כאחת המיקומים המרכזיים הבולטים, אך בו בזמן חושפת שינויים בקואליציות ופיזור במיקומם של הימין ועליית כוחות מחכים לרגע ההכרעה.

נראה כי הברית הצליחה להשיג את יעדה הראשון: לייצב את בנט כמנהיג המחנה המתנגד לבנימין נתניהו, ולמנוע את פיזור קולותיו. אבל אותו הצלחה עצמה יצרה בעיה עמוקה יותר: הסרת חלק מבסיס התמיכה הטבעי שלו, מצביעי הימין "שאינם של ביבי" שאינם רואים את עצמם בשותפות עם לפיד. לא מדובר בדליפה שולי, אלא בקבוצה מכרעת היכולת להטות את הבחירות. קבוצה זו לא חוזרת לנתניהו ממניע אידיאולוגי, אלא עקב היעדר החלופה. וכאן מתגלה הפער בסקרים: יציבות בגודל המחנה, מול חוסר יכולתו להגיע להכרעה.

בנקודה הזו, איווד הור ליברמן ויואב הינדל אינם מופיעים כשותפים משניים, אלא כמתווכים חיוניים.
ליברמן יש יכולת מוכחת למשוך את הימין החילוני, אך הוא נתקל בתקרה ברורה בקרב המצביעים השמרניים. בהשוואה, הינדל מתקרב לשכבה הזו, אך חסר את המשקל הנדרש לעבור את אחוז החסימה כנשיא עצמאי. במילים אחרות: כל אחד מהם מחזיק בחצי פתרון. מכאן, האיחוד בין ליברמן–הינדל אינו רק בחירה טקטית, אלא צורך מבני. זהו ה-framework היחיד שביכולת להכיל את הקולות הימניים הססנים, ולמנוע את נדידתם אל הליכוד או "הציונות הדתית", מבלי לחייב את אינגרציה הכוח שלהם בכוח ברית בנט–לפיד.

בהשוואה, המהלכים של גדי איזנקוט נראים קרובים לניסיון למלא את הריק הזה, אך הם נתקלים בגבולות ברורים. הוספת דמויות ביטחוניות כמו יואראם כהן או דמויות מקצועיות כמו שאול מרים מחזקת את התדמית של "היעילות", אך אינה פותרת את הבעיה הבסיסית: היעדר בסיס בחירות משמעותי. הסקרים אינם מעידים על הרחבה ממשית, אלא על התפלגות חדשה בתוך המחנה עצמו.

אך הקריאה בנוף הזה נשארת חסרה בלי הכנסת גורם הזמן הפוליטי. כפי שמציג הכותב והעורך של עיתון הארץ, אלוף בן, לא מדובר רק במי מתאגד עם מי, אלא במי תופס את רגע השינוי לפני שהתמונות באנימה שלה יובררו. ההכרזה על ברית נפתלי בנט – יאיר לפיד בשלב המוקדם הזה לא ניתן להפריד מהערכת פוליטית שישנם זעזועים המתרחשים בתוך מחנה בנימין נתניהו, אשר לא בהכרח מצטמצמים לדעיכה של מיקומו, אלא גם לפתיחת שוב השאלה לגבי הובלתו עצמה, על רקע אינדיקציות על פירוק מרכז הכוח בישראל ושינוי מאזני הכוח שלה לפני ההכרעה בבחירות.

כאן מקבל הברית ממד שונה: לא רק ניסיון לארגן את המחנה, אלא מרדף למיקום ביום שאחרי נתניהו. ההנחה הזו, גם אם לא מתממשת, משפיעה כבר על ההתנהגות של השחקנים, ומניעה את בנט להתקדם צעד לקראת כיבוש המיקום של "החלופה המוכנה" לפני שהבית הימני מסודר מחדש מבפנים.

בהקשר הזה, ההבנה של צעד בנט מתקרבת בהגיונות של "היוזם הראשון": קפיצה מוקדמת למרכז ההובלה, בתקווה שזעזוע כלשהו במיקום של נתניהו יביא לשינוי רחב במפה הפוליטית. אבל ההשקעה הזו מכילה פרדוקס עמוק: ככל שבנט מתקרב למרכז האופוזיציה כמנהיג חלופי, הוא מתרחק יותר מהבסיס הימני שהוא זקוק לו כדי לנצח.

והדבר אינו מסתכם בחישובים מפלגתיים, אלא מתבצע עם הסביבה הפוליטית הרחבה יותר המאפיינת את ריבוי המשברים המקיפים את נתניהו: לחצים משפטיים מתמשכים, מתחים פנימיים, ביקורות על פעולתה של הממשלה במלחמה, ופיחות בתמיכה הבינלאומית. כל הגורמים הללו לא משמעם בהכרח סוף מיידי לנתניהו, אלא פותחים חלון של אפשרות לשינוי, דבר שבנט שואף להקדים.

בהשוואה, בנט שמה גם על תרחיש של פירוק יחסי במחנה הימין במקרה של היעדר נתניהו, כאשר קולות הליכוד עשויים להתפרס בין יותר מאשר קוטב אחד, או להיות נגררים לעבר דמויות יותר קיצוניות כמו איתמר בן גביר. במקרה הזה, בנט מנסה להציג את עצמו כ"משפץ" של הימין, המסוגל לאחד בין הדיבור הביטחוני לבין הניסיון הממשלתי, מבלי להיות קשור לאירועי הירושה של נתניהו.

אבל ההשקעה הזו מוצאת שני מגבלות בסיסיות: הראשונה, שהיעדר נתניהו - אם יתרחש - עשוי לפתוח את השטח גם בפני עליית חלופות ימניות מתוך הליכוד עצמו, ולא רק מהחוץ. והשנייה, שהיכולת של בנט למשוך את הקבוצה הזו נשארת מותנית בהיעדר התמסרות מלאה שלו למרכז בראשות לפיד.

כאן טמונן הפרדוקס: ככל שבנט מנסה להרחיב את מרכז המחנה, הוא צמצם את השוליים הימניים שלו. וזה אינו רק משבר ברית, אלא משבר מבני. ההתקרבות למרכז בפוליטיקה הישראלית אינה עוברת מבלי מחיר - אלא אם היא מתלווית בבניית זרוע ימנית מקבילה.

מצד שני, הבחירה של איזנקוט להריץ את עצמו לבד משקפת הימור על היכולת שלו فرض את עצמו כמנהיג מעל מאזן זה. אבל הניסיון הקרוב מצביע על כך שהריבוי במרכזי ההובלה בתוך המחנה לא נוצר כוח, אלא סכסוך שמבזבז אותו - בעיקר ברגע שלב ביניים לא ניתן לסווג כמו שצריך.

כאן לא חוזר השאלה: האם הצליחה ברית בנט–לפיד? אלא האם הצליח ההצלחה הזו להחזיק בסביבה פוליטית מתהפכת, המגָוה בפרטים בהתאם למיקומם של יריביהם המרכזיים. עד כה, המחנה הצליח למנוע את ה崩溃 - אך הוא עדיין לא הצליח לבנות דרך לשלטון. והמפתח לכך אינו במרכז שלו, אלא בימין שלו, ואולי גם במה שיקרה בצד השני של המפה הפוליטית.

ואינו מעיד על כך שהשיחה על התרחיש של "היום שאחרי" בתוך מחנה בנימין נתניהו מציעה שיא המאפיינת את הימין בישראל חוסן. להיפך, הכיוונים הכלליים מצביעים על התייצבות הנטייה הימנית כבחירה פוליטית וחברתית העומדת מחוץ ליחידים.

בהקשר הזה, מתעוררות השערות לגבי זהות מי עשוי למלא כל ריק פוטנציאלי בהובלה, ובין השאר מה שמציעים אנליסטים כמו עמית סגל בנוגע לאפשרות של עליית איוודור ליברמן. אולם השערה הזו אינה משקפת שינוי בפרטי הכוח בתוך הימין, אלא יותר מחזיקה באור פנימי לחיפוש מנהיגות חלופית בתוך המחנה עצמו.
וכאן מתחדדת אבחנת בנט: שכאשר הוא מנסה להתקדם ממרכז המחנה כביכול "החלופה", ייתכן שהימין החדש נוצר מתוכו, ובמנהיגות חדשה שאינה חלק מהברית הזו - מה שיחזיר את המשבר למקורה: הכוח במרכז אינו מספיק, כל עוד ההכרעה מתעצב בימין.