לגיטימציה תלויה… ועשייה משובשת: מי מנהל את עצירת ההיסטוריה הפלסטינית?

לא הבעיה הפלסטינית נעוצה בהיעדר הלגיטימציה, ולא בחסרון במובן ההיסטורי או המוסרי שצברה הסוגיה במהלך עשורים ארוכים של סכסוך וניסיון, אלא בהתרחקות ההולכת ומתרקמת בין עודף הלגיטימציה מצד אחד, לבין הכישלון המבני להמיר אותה בעשייה פוליטית מאורגנת אשר פועלת מבעד לעיניים מצד שני. כך, למרות הכוח הסמלי, החוקי והמוסרי הייחודי שלה, הסוגיה נראית כאילו היא מחזיקה בכל מרכיבי הכוח, מלבד היכולת להמיר את הכוח הזה לעשייה פוליטית מוחשית.

ובכך, העמידה אינה אמיתית ואינה פועלת ליצירת שינוי, אלא הופכת למצב זמני תלוי; מונעת ממחיקה מצד אחד, אך אינה פותחת אופק חציית מצד שני, כאילו ההיסטוריה עצמה נכנסה לשעבוד מתמשך, בו מתרקמות עובדות מבלי לייצר נתיב, ואירועים מתרבים מבלי לחדד כיוון. מכאן נובעת השאלה הכרחית שלא ניתן להימנע ממנה: כיצד יכול להיות שללגיטימציה מלאה במובן המקור והמשמעות, יישאר חסר יכולת לייצר עשייה פוליטית מלאה במובן ההשפעה?

מעודף הלגיטימציה לכישלון העשייה

שאלה זו, במהותה, אינה מוצאת את תשובתה על פני השטח של המשבר או בפרטיו היומיומיים, אלא במבנה הפנימי שלו. המערכת הפוליטית הפלסטינית, על כל מרכיביה, חדלה מלהיות גוף החלטה מאוחד, אלא הפכה לשדה ייצוג מְפוצל שמחדש את ה"רבגוניות" מבלי שתהיה לה היכולת להמיר זאת לאחדות פוליטית מחייבת. בהקשר הזה, הפילוג אינו רק פגם בייצוג, אלא הופך למנגנון יציב לייצור הפוליטיקה עצמה, כאשר העשייה נידונה לגבולות האדיבות עם הפיצול, ולא לשאיפה להתגבר עליו.

עם שינוי זה, משתנה גם משמעות הייצוג בצורה רדיקלית. השאלה אינה מי מייצג את הפלסטינים, אלא כיצד יכול הייצוג לייצر החלטה במסגרת שלא מאפשרת צבירת החלטות, וכיצד יכולה לגיטימציה מפוזרת על פני יותר ממרכז אחד להמיר את עצמה לרצון פוליטי אחד מבלי שתהיה לה כלים לאחדות? וכאן מתדרדרת העשייה הפוליטית מלהיות פרוייקט לבניית ישות לאומית, להיות תנועה מתמדת בתוך מבנה פיצול יציב, כאשר המשך הדגם המתפורר הופך לחלופה לשינוי.

הסטייה המבנית הזו אינה מנותקת מהשינוי העמוק שהתעורר בעבודת הפוליטיקה עם קיום הרשות הפלסטינית, כאשר הפוליטיקה עברה בהדרגה מהיותה כלי לשינוי המציאות, להיות כלי לניהול אותה במגבלות קיימות המולדות מחדש. מהשינוי הזה צמח דגם כפול שמזין את עצמו ללא הרף; שיח פוליטי ששומר על השחרור כאופק סמלי פתוח, ומעשה יומיומי שמחדש את תנאי הכלא כמציאות מוחשית, כך שהתנגדות ביניהם אינה יוצאת מן הכלל חולפת, אלא מתמרכזת לאורח חיים פוליטי שמתמקד במשטר ההחלפה ולא ביצורו.

בהקשר הזה, הבחירות אינן יכולות להיתפס כמניע פורמלי או טכניקות פרוצדורליות מבודדות, אלא כתחנה לאחרית על מחדש הבניית השותפות הלאומית והקמת רשות פוליטית המסוגלת לייצרה ולהבטיח את משמעותה. כאשר הבחירות מנותקות מתנאיהן הפוליטיים היסודיים, הן הופכות מכלי לחידוש הלגיטימציה להליך הממחיש את עומק הפילוג במקום להתגבר עליו.

מהות המשבר אינה נעוצה בהיעדר מנגנונים דמוקרטיים בלבד, אלא בהיעדר המבנה הפוליטי שיכול להפוך את המנגנונים הללו למשמעותיים ותוצאתיים. ולכן, כל נתיב שלא מתחיל בהגדרה מחדש של ההחלטה הלאומית המחייבת ואיחוד סמכותה, יישאר משועבד לחידוש המצב עצמו בכלים שונים.

מי משרטט את גבולות העשייה הפלסטינית: העם או הכוחות השולטים?