אם לא תאמינו בנו נכפור בכם

מחבר: شادي عياد

לא משום שאנחנו רוצים שישמעו אותנו, אלא משום שהשקט כשהוא מתארך הופך לבגידה במשמעות, ולמען האמת כשהיא נתונה במצור היא מוצאת רק שאפשר לומר אותה בשלמות בלי להת hesitate או לפחד.

אנחנו הדור שלא נוצר במשרדים אלא בעמידות ובבתי ספר ובאוניברסיטאות ובמכונים ולא למדנו להשתייך מסיסמאות אלא מהעלות, אנחנו אלה שלא ירשו את השם אלא שילמנו את המחיר שלו ואנחנו בני תנועת פת"ח כאשר ההשתייכות היא מחויבות אמיתית ולא טענה חולפת וכאשר התנועה היא פעולה מתמשכת ולא סתם תמונה תלויה.

אנחנו לא מבקשים מקום כמו שאנחנו מסרבים להיות מודרים מהמקום שמגיע לנו, ולא מחפשים תפקיד שהוא ניתן אלא מונעים שיגנבו את תפקידנו בשם ההיסטוריה או תחת צידוק של הניסיון שכבר לא מייצר.

ומכאן אנו אומרים את זה בבירור שאינו סובל פרשנות: אם לא תאמינו בנו, נכפור בכם, נכפור במנטליות ההדרה שמצמצמת את הכשירות ונכפור במעגלים של מונופול שמפחדים משינוי ונכפור בכל מי שהוא רואה בכוחות הצעירים איום במקום לראות בהם הזדמנות להציל מה שאפשר להציל.

הכנס השמיני איננו תחנה חולפת במסלול ארגוני, אלא הוא רגע הגדרה אמיתית למה תהיה התנועה, או שזה יהיה שִׁנוי חדש שיעניק ערך חדש למשמעות או שיתהפך לתחנה שתמקד בחסר בשקט כבד.

אנחנו עם חידוש השבועה לא מתוך חובה פרוטוקולארית, אלא מתוך החובות שמביא אותנו ומהברית שלא נקטעה לנשיא אבו מאזן ולנשרים הפת"חיים שלקחו את הדגל ברגעים הקשים ביותר ושילמו ועדיין משלמים את המחיר של ההישרדות והמאבק ואנחנו כשאנחנו מחדשים את השבועה הזו אנחנו בעצם מחדשים את ההשתייכות ומאשרים שוב שהקשר הוא לא קשר של מקום או שלב אלא קשר של היסטוריה, דם ומסלול.

ואנו אומרים זאת בכנות מלאה: אנחנו לא עומדים מול דורות התנועה, אלא אנו עומדים בהמשכם והולכים עם מה שהעניקו לנו מהערכים והקורבנות ואנו מגדילים את כל אלו שלפנינו ופתחו לנו את הדרך ומודים לכל יד שהחזיקה את הפרויקט הזה, לכל מוח ששמר עליו ולכל לב שהאמין בו, כי אתם המקור ואנחנו ההמשך, אתם ההתחלות ואנחנו המשך הסיפור.

איננו נגד אף אחד ולא נושאים בליבנו אלא נאמנות, אנחנו בני משפחתכם קודם שנהיה שותפיכם ומה שאנו אומרים איננו מרד אלא דאגה ולא דחייה אלא ניסיון הצלה כי פת"ח שהביאה לסייף ערפאת, לחאלד אל-ואזיר, סליח אבו סעאד וחליד אל-חסן וכל שיירות פת"ח שמהם חיים אצלנו והשיחידים אצל אללה, לא יכולה להחזיק את עצמה אם לא יוותרו היורשים האמיתיים שלה במובן של מחשבה, גישה ומעמד בנוכחות בליבה ובמרכזי ההשפעה שלה.

ואנו שואלים כאן, לא להכחיש את זכויות אף אחד אלא לדאוג לצדק ולשוויון הזדמנויות, מתי הצטרפתם למעגלי ההשפעה וההחלטה בתוך התנועה? וגילכם היה אז? וכמה תפקידים עמדתם בהם במשך שנים? האם לא זכותה של הדור הזה להיפתח לו מרחבי השתתפות והשפעה כמו שפתחו למי שלפניו? ולזכות בהזדמנות לפעול ולא להיות מוגבל בתפקיד המתבונן?

אנחנו לא חולקים על השבועה אבל אנחנו מאשרים שהשבועה שהיא נבנית על שמות ללא השפעה אמיתית היא שבועה פורמלית שלא מחזקת את התנועה ולא דוחפת אותה קדימה, אלא משאירה אותה קרובה לשיתוק מאשר לתנועה.

אנחנו רוצים שבועה ששואפת כפת"ח בעוצמתה ובחידושה, שבועה של בעלי חותם ברור ושל מוחות המסוגלים לנהל את השלב הבא ושל פנים שלא הוטלו עליהם השנים מבלי לייצר השפעה שתשווה להם.

אף שנדרשת דור שלם להיות עדים ולא שותפים, זה לא תקלה חולפת אלא תקלה בהפצת ההזדמנויות בתוך המסלול עצמו, שדורשת סקירה ולא הרחקה ולא החלפה אלא לצדק שמחזיר את האיזון בין הניסיון לבין האנרגיה.

אנחנו לא מדירים אף אחד אבל אנחנו מסרבים להיות מודרים ולא מקבלים שהתנועה תהפוך למעגל סגור ולא שהעתיד ינוהל במוח שמפחד מכל חדש ומסתפק בשמירה על העבר.

תנועה זו נוצרה להיות צעירה ומתחדשת, לשבור תבניות ולהפתיע את העולם, לא לחזור על עצמה ולסרוק באותו לולאה. אז איך אפשר לנהל אותה במנטליות של הסתפקות במה שהיה ואיך ניתן לדרוש מהזמן להפסיק לכבוד למי שלא יכול להדביק את הקצב.

אנחנו אומרים זאת ללא היסוס: פת"ח שלא מתחדשת מסכנת לאבד את משמעותה ופת"ח שמדירה את בני משפחתה מחלישה את עצמה בידיה ופותחת את הדלת לריק שאינו נאה לתולדותיה ולא לגודל קורבנותיה.

אנחנו רוצים כנס שמגדיר מחדש את הכוח ולא מחלק מחדש את החולשה, אנו רוצים גברים ונשים שגילם פחות משמונים עם הכבוד, אבל גילם במעשה שווה דורות ונושאים את החלום כאחריות יומית ולא כזיכרון שאפשר לספר.

אנחנו בני פת"ח, אנחנו הללו שאם הם נוכחים התמונה מתחלפת ואם הם נעדרים המשמעות נעלמת ואנחנו הללו שאינם מחכים לתורם אלא יוצרים אותו במה שיש להם מהנחישות והאמונה.

לא תבחנו את יכולתנו על השקט כי לא גודלו על זה ולא תרמזו אותנו למר-margin כי לא נוצרנו לכך, ופתחו את הדרך לא כהוקרה לנו אלא כהצלה לפת"ח עצמה כדי שתשאר כפי שהיא צריכה להיות.