קריאה במצעת החוקה (2-5)

(1) העדפה לעם או למשטר

עיכוב מיקום העם כמקור הסמכויות במצעת החוקה למאמר 9 לעומת הצגת הטקסט על שיטת המשטר במאמר השני שלה; משמעותו, לפי ההבנה של ההנדסה החוקתית, שהעדיפות של ועדת הניסוח היא לשיטת המשטר ולארגון הקשר בין מרכיביה על חשבון מעמד העם, בעל החוזה החברתי שהקנה את שיטת המשטר עצמה.

גם ניסוח הטקסט במאמר התשיעי "העם הוא מקור הסמכויות, הוא מממש את ריבונותו בחופש דרך המוסדות החוקתיים שלו, ואין אף סמכות הממומשת אלא לפי הוראות חוקה זו, ובאופן שמשיג את טובת הציבור העליונה." נושא עימו בעיות רבות; העברת מימוש סמכויות הריבונות מהממשלה "כלומר הממשלה במשמעות הרחבה שמכוונת לשיטה הפוליטית בכללותה" המשליטה שליטה על שטח המדינה אל מימוש הריבונות מהמוסדות החוקתיים המוזכרים בפרק התשיעי (מאמרים 145-150) "המוסדות העצמאיים של המדינה כמו הגוף העצמאי לבקורת זכויות האדם, המשרד לבקרת השקעות הכספים והמנהל, רשות המטבע...וכו'" מבלי בהירות על מעמד המוסדות הפוליטיים המצוינים בפרק "שלושה, ארבעה וחמישה" כשלוחות של המשטר, כלומר הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת.

הניסוח במאמר זה בדרך זו גם מפנה לבלבול בין המונח שלושת הסמכויות "ביצועיות, חקיקתיות ושיפוטיות" שהמקור שלהן הוא העם, לבין המונח סמכות; במשמעות המשימה והסמכות שניתנות למוסדות המדינה, שמקורן הוא בחוקה או בחוק.

בנוסף לכך, הקישור בין מימוש ריבונות העם "באופן מהמשיג את טובת הציבור העליונה" מעלה אי הבנה על הטקסט, היות ומושג טובת הציבור או האינטרס הציבורי הוא מהמושגים שיש עליהם חלות מחלוקות וחששות, ומי קובע מהי טובת הציבור. עניין זה מצריך הצבה מחדש על ידי הצגתה למאמר השני של החוקה ושינויה כך: "העם הוא מקור הסמכויות ומממש אותן דרך סמכויות מדינת פלסטין ומוסדותיה כפי שמצויין בחוקה זו".

(2) הקיבוע של בעיית הקשר בין הארגון למדינה

הניסוחים במצעת החוקה מעצבים את המשך קיום השיטה הפוליטית הפלסטינית הכפולה המבוססת על שתי נקודות ייחוס משפטיות ומוסדות פוליטיים ומנהליים שונים. מאמר 11 שלו קובע כי "הקמת מדינת פלסטין אינה מפחיתה ממעמד הארגון לשחרור הפלסטיני כנציג החוקי והיחיד של העם הפלסטיני". זהו חזרה על הניסיון של המעבר בין הארגון לרשות, שהדגישה קשרים מסובכים ביניהם לאורך השנים האחרונות במספר היבטים, החשובים שבהם; ההפניות המשפטיות ומידת ציות המוסדות של הארגון לחוקים שמוציאים הרשות הפלסטינית "מדינת פלסטין", כאשר לאחרונה הוצאו צווים לחוקים מהנשיא ואינם כוללים במבוא שלהן הפניה לארגון לשחרור הפלסטיני, ומאושרים על ידי הנשיא בתור יושב ראש הארגון לשחרור הפלסטיני.

כפועל יוצא, טקסט זה שומר על המצב הפלסטיני מבלי לעבור למימוש המדינה ולאחד את מוסדות השיטה הפוליטית לסיום הכפילויות/הדו-ערכיו של המוסדות שהוקמו; השיטה הפוליטית הקיימת היום בה שני מוסדות שמבצעים את משימות החקיקה (המשכל וחבר הנאמנים) ושני מוסדות ביצועיים (הממשלה והוועדה המבצעת).

על אף שהאדם אחד ממשיך בתפקיד יושב ראש הוועדה המבצעת וראש המדינה עד כה, וההבדלים בהפניות החוקיות נמשכים (בחירות עבור המדינה לעומת הסכם בין הפלגים עבור הארגון לשחרור הפלסטיני או מה שנודע קודם לכן כסמכות המהפכנית, וההפניה החוקתית (החוקה והמערכת הבסיסית של הארגון לשחרור הפלסטיני), בנוסף לשר החוץ המוליך להגנה על ייצוג הארגון לפלסטינים כנציגות הוועדה המבצעת של ארגון השחרור כממשלת מדינת פלסטין הזמנית עד הקמת ממשלת פלסטין.

ללא ספק, הארגון יהפוך למרכז תקציבי בתקציב מדינת פלסטין, וטאטאת מוסדות המדינה זכות לבקרה על מוסדות הארגון לשחרור כמו דביר קרצויות הכספים והמנהלה, והבנקים בהקשר לתביעות הממשלה, וחוסר הייצוג של הארגון לשחרור לקבוצה רחבה של הציבור הפלסטיני כולל פלגים מרכזיים כמו חמאס והג׳יהאד האסלאמי נוכח ירידת עוצמת מעמד "הפופולריות" של מרבית הפלגים המסונפים לארגון לשחרור הפלסטיני.

כמו כן, הטקסט לא מציע אפשרות לזכייה של אדם במשרת ראש המדינה שאינו אדם יושב ראש הארגון לשחרור הפלסטיני, דבר שיגרום למשבר חוקתי "מאבק על המעמד והסמכויות" שיביא למלחמת אזרחים וכאוס פנימי יותר הרסני ממה שקרה בשנת 2007 על השיטה הפוליטית והמבנים החברתיים של החברה הפלסטינית. ההצעה כאן אינה בהכרח משמעה מחיקת מעמד הארגון לשחרור מההיסטוריה הפלסטינית אלא להעביר תשומת לב מחדש בתפקידו בהנכחת מאבק העם הפלסטיני. דבר זה מצריך שינוי מאמר 11 במצעת החוקה כך: "הקמת מדינת פלסטין אינה מפחיתה מהמסר של הארגון לשחרור הפלסטיני בתור חיבור בני העם הפלסטיני בכל המקומות לארצם פלסטין בכדי לשמור על זהותם הלאומית והקשר התרבותי עמה ולפתח קשרים עם אדמתם."