העתיד של הסוגיה הפלסטינית לאחר ההנהגות ההיסטוריות המייסדות: ערפאת ואבו מאזן

למרות שהמצב הפוליטי הפנימי הפלסטיני כולו מעורר מחלוקות הן בקנה מידה לאומי והן בינלאומי, מוסד ההנהגה הוא המחלוקתי ביותר, במיוחד לאחר מותו של הנשיא "אבו עמאר" ב-2004, כאשר הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) מתמודד עם אתגר אסטרטגי באיזון התפקידים המנוגדים בין הנהגתו "ארגון השחרור הפלסטיני" כהתנועה לשחרור לאומי, וניהולו של "הרשות הלאומית הפלסטינית" כישות מנהלית מוגבלת על ידי הסכמים.

נכון שלמרות שזמן "אבו עמאר" ההנהגה שלו ותנועת פת"ח באופן כללי נתונה לאיומים וביקורות חמורות, אפילו מתוך התנועה עצמה, כמו המחלוקות של סברי ח'ליל (אבו נידאל), המחלוקות שהאירה סוריה ב-1983 ופרישתם של כמה מנהיגים מתנועת פת"ח כמו מוניר שאפיק ונאגי עלוש, בנוסף לפיצול שהביאה תנועת חמאס. למעשה, אבו עמאר נתקל באתגרים ובקבוצות מתנגדות חזקות ובאישומים מתוך תנועת פת"ח בשנותיו האחרונות, שהגיעו עד כדי הקמת חזית פת"חית נגדית לו. למרות מה שהנהגת עברה מאתגרים ומתקפות סוערות מכמה מהמשטרים הערבים, מוסד הנשיאות וההנהגה נשארו יציבים, ואבו עמאר נותר סמל הלאומיות הפלסטינית, וזכה בחייו ולאחר מותו לכבוד מכלל העם, כולל יריביו במפלגות ובתנועות אחרות.

אך עם הנשיא מחמוד עבאס, אשר הגיע בזמן קשה יותר לאחר הכישלון המובהק של הסכם אוסלו, הוחלשה מוסד ההנהגה ואיבדה חלק מכבודה, והלכו והתרבו הקולות המתחקרים אותו עם שלל האשמות, כגון: הכרה בישראל, ויתור על 78% מהאדמה הפלסטינית, חתימת הסכם אוסלו, התנגדות למאבק המזוין, וחזרתו על כך ש"השיגים הפצצתיים" של חמאס הם למעשה חסרי תועלת, ועוד מהפנים המקצועיים הקשורים לשחיתות ברשות, יחד עם התמקדות הנשיא באומות המאוחדות ובשינויי דעת הקהל העולמית, ובנוסף לכך, כמה פנים של שחיתות ורשלנות ניהולית ברשות. והאישומים האלה זכו לכך שהיו כאלו שהגזימו בהם והעצימו אותם, בין אם היה זה מצד הישות הציונית או מצד חמאס וזרמים איסלאמיים.

נכון שה"אבו מאזן" אינו מחזיק ביכולת הקאריזמטית של "אבו עמאר" או בפופולריות שלו או בהיסטוריה הלוחמת שלו, אך באובייקטיביות, רוב הדברים שעליהם נבנו האשמות נגד הנשיא "אבו מאזן" החלו בימי הנשיא "אבו עמאר" ובברכתו; כמו הסכם ההכרה ההדדית בין הארגון לישראל, חתימת הסכם אוסלו, והקשר הבטחוני הלאומי, ואפילו האישומים לשחיתות ברשות.

לא נחזור שוב לכתוב על משבר הפרויקט הלאומי, ולא נסלח להנהגה - האם ה"ערפתית" או ה"עבאסית" - על מה שהגיעו אליו הדברים, אך הם לא לבד אחראים; יש גורמים פלסטיניים וערביים הנושאים באחריות גם כן. והסיבה החשובה ביותר היא חוסר האיזון בכוח בין הפלסטינים לישראלים והקריסות הגדולות במערכת (הברית), כמו קריסת ופירוק ברית המועצות והמחנה הסוציאליסטי, יחד עם קריסת המערכת האזורית הערבית במהלך מלחמת המפרץ השנייה, והמאמצים הבלתי פוסקים של הימין הישראלי להיכשל בהסכם אוסלו לאחר ההתנקשות של "יצחק רבין" ב-1995.

ומצד אחר, כדי שלא נגזים בהתבוננות העצמית הפלסטינית ובמבטים שעל הנשיא אבו מאזן, יש הרבה מתוך ההטעייה שמסתתרת מאחורי כמה אישומים נגד הנשיא "אבו מאזן" ו"ארגון השחרור", ובין היתר "הוויתור על 78% מהאדמה הפלסטינית"; בהקשר זה, לא היה הפלסטינים שיבקשו את כל פלסטין והסכימו על 78% ממנה ליהודים אלא הייתה פלסטין כולה ככוח כבוש. ואילו התיאור של הנשיא שהשיגים הם חסרי תועלת התגלה באמת שהם יותר מחסרי תועלת, אבל דווקא הביאו חורבן לעזה ולסוגיה הלאומית. ונוכל גם להוסיף את בקשת הנשיא מההגנה הבינלאומית מהאספה הכללית של האומות המאוחדות; אילו הייתה הגנה כזו אז, אז לא היה קורה מה שקרה בעזה לפחות.

הנשיא אבו מאזן החזיק בראייה מציאותית שהלכה איתו מאז תחילת שנות ה-70, ראתה כי פעולה צבאית ומאבק ישיר עם ישראל לא ישיגו לעם הפלסטיני את מטרותיו לחירות, אך היא ראייה מתנגשת עם התרבות הפופולרית הקיימת פלסטינית וערבית ועם מושגי ואסטרטגיות תנועות השחרור הלאומית המסורתיות. והנקודת חולשה המרכזית בחזון הזה היא היעדר אסטרטגיה לאומית שמכילה אותו ולכלים מתאימים, אפילו המאבק העממי שהוא קרא לו לא הופעל.

כל זה הביא להפרת ניהול הסכסוך עם האויב והפרת ניהול המצב הפנימי ובמיוחד בחירה רעה במינויים ובצוותו; אלו היו הסיבות הבולטות לשחיתות ברשות ולחוסר החיבור של העם אליה ולירידת הפופולריות של הנשיא; שכן צוות זה ניצל את התקדמותו בגיל ואת העומס המוטל עליו כדי להניע אותו לפרסם צווים נשיאותיים מהירים ומסובכים בלי שניתן כאן צורך לאומי דחוף לצווים הללו, וכי צוות זה שלט במכניקות של ביצוע הצווים ללא ייעוץ מעמיק או חזרה לארגונים המתאימים, כדי לחזק את השפעתם.

בגיל מתקדם זה, החזקה של הנשיא בשלטון, כאשר הוא מסרב למות כנשיא, מהווה מכשול לשינוי, ומספקת תירוץ למי שנמצאים בגילו להחזיק את מיקומיהם בראש ההיררכיה, בין אם זה בוועדה המנהלת או המרכזית או בראשה של מפלגותיהם. כמו כן, הנשיא נתפס כמי שפונה למינויים חד צדדיים, גם כשמדובר בבחירת יורשו, ואיננו יודעים מדוע הנשיא מתעקש להחזיק בשלטון ובכל המעמדות הנשיאותיים?

האם זה אהבה לשלטון, כאשר הוא אמר בתחילת כהונתו: אילו חמשה אנשים היו מפגינים נגדו, היה מתפטר, ובאירוע אחר אמר: "אם היו יוצאים נגדי שני פלסטינים הקוראים לי להתפטר, הייתי שלישי והייתי מתפטר"; או חוסר אמון באלו שמקיפים אותו שיביאו להמשך השלטון ללא קריסה שלו ובזמן הזה קריסת תנועת פת"ח והארגון? אול אולי הוא עדיין מהמר שהוא יחיה כנשיא עד שיראה את הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית? או שיש חשבונות אחרים אצל הנשיא שאיננו יודעים אותם ואשר צוות מצומצם המקיף את הנשיא יודע אותם?

מה שאנו מקווים מהנשיא הוא שיעבוד על ההפרדה בין הנשיאויות - "ארגון השחרור", "המדינה", "הרשות" ותנועת פת"ח - שכן אם התקשרות הזאת אפשרית ומוצדקת בהנחה של היות קיימות הנהגות היסטוריות כמו אבו עמאר ואבו מאזן, לא בטוח שמי שיבוא אחר הנשיא יוכל לשאת באחריות הזאת. ונהי הצעות בהקשר הזה להפריד את נשיאות "ארגון השחרור" משאר הנשיאויות, ולמעבר של מטה הארגון מרמאללה לחוץ לגבולות הכבושים, כדי שיהיה יותר חופשי ועם עוצמה לייצג את כל העם ולשמור על קיומו של הסוגיה הלאומית עד להקמת מדינת פלסטינית למעשה ולא על נייר.