עזה: מהסגר להנדסת ההכחדה ושליטה

עזה איננה עוד סתם זירה למלחמה או תיק הומניטרי פתוח על אסון, כי אם הפכה לדגם אינטנסיבי להגדרת מחדש של אמצעי הענישה ב"המערכת הבינלאומית המודרנית". בה, מתערבבים סנקציות כלכליות, פעולות כפייה, וסגר ארוך טווח, עם פעולות צבאיות ישירות, במסגרת אחת החורגת מהמושגים המסורתיים של סכסוך חמוש. בהקשר זה, כבר לא מספיק לדבר על חוק ההומניטרי הבינלאומי או על מערכת זכויות האדם בנפרד מהשינויים העמוקים שהפכו את "הצעדים הכפייתיים החד-צדדיים" ו"הסנקציות, בין אם ישירות ובין אם לא" לכלים לעיצוב חיי העמים, ולא סתם אמצעי לחץ פוליטי.

בלב השינוי הזה, עזה מתגלה כמקרה הקשה ביותר לבחינת גבולות הלגיטימציה הבינלאומית. הסגר הממושך מזה שנים, ומהלכו של ריסון שיטתי של תנועה, אספקה ושיקום התשתיות, כבר לא ניתן להפריד מהקשר רחב יותר שבו מתערבבים האמור עם הפוליטי וההומניטרי, עד לשחזור של תנאי החיים עצמם. עם המשך התקפה הנוכחית, מתעמקת הבעיה המשפטית והמוסרית בנוגע לטבע הפעולה הבינלאומית; האם מה שמתרחש הוא יישום של כלים "ביטחוניים" מסורתיים, או שזהו דגם של ענישה קולקטיבית מחדש המגדיר את מושג השליטה עצמו?

בהקשר זה, הדיון אינו מצטמצם לתיאור המדיניות או השפעתה ההומניטרית, אלא נוגע ישירות לשאלת האחריות הפלילית הבינלאומית. חלק מהמגמות التشريטיביות או המדיניות הנוגעות לאסירים הפלסטינים, הפוגעות בזכות לחיים, בין אם על ידי פתיחת האפשרות לעונש מוות או על ידי פרקטיקות המשתקפות כרצח מחוץ להליכים שיפוטיים חובה, לא ניתן לראות אותן רק כחוקים פנימיים מבודדים.
אמצעים אלה מקבלים את משמעותם הפלילית כאשר הם מצורפים לביצוע או משתלבים במדיניות כללית או בדגם התנהגות שיטתי, מה שמשקף כוונה מוסדית ורצף פיקודי ברור. במקרה זה, ניתן להשתמש בעובדות אלה כראיות הקשריות במסגרת של בית המשפט הפלילי הבינלאומי, במיוחד בנוגע לפרטי מלחמה או הפרות חמורות של החוק ההומניטרי הבינלאומי.
וכך, תיעוד מגמות אלה וחיבורן להקשר המערכתי והפוליטי שלהן אינו מקנה חשיבות תיאורית בלבד, אלא מהווה חלק מבניית תיק הוכחות חוקי החדֵר ערך ככל שהזמן עובר על ידי קיבוץ הראיות, ולא רק באמצעות רגעי הדיון.

בהקשר זה, עזה אינה חוזרת להיות רק מקרה הומניטרי טרגי, אלא הופכת למעבדה פתוחה לבחינת יעילות המערכת המשפטית הבינלאומית עצמה; מהכלים של המומחים המיוחדים של האומות המאוחדות, ועד למנגנוני האחראיות הבינלאומית, והשגת היכולת של מערכת זו להתמודד עם מקרים שבהם מתערבים כלים של מלחמה, סגר וחוק במערכת אחת מורכבת. וכך, השאלה עברה מרמת הפוליטיקה לרמת המבנה; איזו מערכת בינלאומית היא זו שבה מוגדר מחדש העונש, נבחנות גבולות החוק, ונשארות חיי בני אדם בין כלים של כוח לבין חוסר אחראיות?

מענישות למבנה שליטה

לא עוד סנקציות הן כלי לחץ פוליטי, אלא הן הפכו למערכת עצמאית בניהול סכסוכים, בה נעשה שימוש לעיתים קרובות מחוץ למסגרות קולקטיביות, וכופה בהתאם ללוגיקת הכוח יותר ממה שהיא נשענת על החוק. בלב השינוי הזה, בולטים "הצעדים הכפייתיים החד-צדדיים" כיותר מכל כלי המערכת הבינלאומית המהמות את הוויכוח, לא רק בגלל השפעותיהן הכלכליות, אלא גם בגלל מה שהן מפרות כתוצאה הומניטרית העשויה לעלות עד לחדשנות חייהם של עמים שלמים.

בהקשר זה, מינוי הפלסטינית זינה ג'לאד כמסלול מיוחד המוקדש להשלכות של אמצעים אלה על זכויות האדם, על ידי מועצת זכויות האדם التابعة للأומות המאוחדות, מקבל חשיבות החורגת מהאופי ההליך. מנגנון המינוי במערכת המומחים המיוחדים אינו מתבסס על בחירות פוליטיות ישירות, אלא על קריטריונים הכוללים ניסיון, עצמאות ואי תלות ישירה מהממשלות. יחד עם זאת, בניית זו "לכאורה ניטרלית" לא ניתנת להפרדה מעוצמות הכוח הבינלאומית שמטילות צל על טבע התיקים שהוצגו ועל גבולות התנועה של המומחים עצמם.

עזה: מבחן הלגיטימציה וחוק הבינלאומי

מינוי זה מגיע לרגע בינלאומי שבו מתרחבת תופעת המלחמות, ומקושטות הגבולות בין ביטחון לעונש קולקטיבי, מה שמחזיר את השאלה של הלגיטימציה, מי יכול להטיל סנקציות, ואיזה קריטריון מודד את תוצאותיהן? אלא שהשאלה הזו נשארת חסרה אם לא מחוברת למקרה שמפרק את הבעיה הזו בדרגת רמתה המוחלטת שהיא רצועת עזה.

עזה כמערכת סגר ופשע השמדה המונית

הסגר המוטל על עזה מזה כמעט שתי עשורים איננו עוד אמצעי ביטחוני זמני, אלא הפך למערכת שליטה כוללת המחדשת את חיי היומיום של שני מיליון אנשים. עם פשע ההשמדות הנמשך, כבר לא ניתן להפריד את הסגר מהפעולות הצבאיות, שכן מתערבבות אמצעי הרעבה, והרס תשתיות, וריסון תנועה ועזרה במסגרת אחת שמייצרת השפעה מצטברת החורגת מהמונח עונש למחדש תנאי הקיום עצמם. להגדיר מה שמתרחש כ"סכסוך" בלבד איננו אלא פשטנות פוליטית המאבידה את יכולתה ההסברתית.

במציאות זו, עזה הופכת למבחן הקשה ביותר לגבולות המערכת המשפטית הבינלאומית. אם "הצעדים הכפייתיים החד-צדדיים" נדונים בדרך כלל מחוץ למסגרת הלגיטימציה הקולקטיבית, הרי שהמתרחש בעזה מעלה שאלה עמוקה יותר בנוגע ללגיטימציה של השימוש בכלי הסגר והענישה הקולקטיבית כאשר הם הופכים למערכת קבועה של הכחדת חברה שלמה.

המומחים המיוחדים: השפעה ללא אמצעי ביצוע

נשארת השאלה המרכזית: האם ניתן למערכות לאומיות ללא אמצעי ביצוע להשפיע באמת? התשובה המציאותית היא שההשפעה של המומחים המיוחדים אינה נמדדת בהחלטה, אלא בערימה. שכן הגדרה מחדש של המצב משפטית, והעלאת עלות ההכחשה הפוליטית, ובניית ארכיון זכויותי שיכול להפוך בהמשך לאמצעי אחראיות. זו השפעה איטית, אך אינה שולית אם היא מנוצלת פוליטית באופן מסודר.

שילוב בין שתי המדינות: פירוק המערכת ואמצעים שלה

בהקשר זה, אין אפשרות להפריד בין המסלול הזה לתפקיד שממלאת פרנצ'סקה אלבניייזה, המומחית המיוחדת המוקדשת לזכויות האדם בשטחים הפלסטיניים הכבושים. בין שתי המדינות קיים חיבור ברור, משימתה של אלבניייזה היא לפרק את מבנה הכיבוש כמערכת חוקית ופוליטית, בעוד שהנושא של ג'לאד מגלה את הממד הפחות גלוי, המורכב מאמצעי לחצים כלכליים, סנקציות קולקטיביות וסגר כדרכים להמשכת המערכת הזו.

שילוב זה, אם ימומש, לא יניב רק צבר דוחות, אלא יפתח אפשרות לבנות נרטיב משפטי משולב; הראשון חושף את טבע המערכת הקיימת, והשני חושף את אמצעי התפעולה היומיים שלה.

בעזה, מתגלה חיבור זה במלואו; סגר ארוך, מלחמה פתוחה, והשמדה שיטתית של מבנה החיים, בדגם שמסיר את הפערים בין החוק הבינלאומי ההומניטרי לחוק זכויות האדם, ומציב את המערכת הבינלאומית מול מראה עירומה.

מחסור באסטרטגיה והפיכת התיעוד לכוח לחץ

אלא שהבעיה האמיתית לא טמונה בטבע אמצעים אלה, אלא בחוסר אסטרטגיה פוליטית פלסטינית היכולה להפוך אותן לכלי לחץ אפקטיביים. ללא מאמץ פלסטיני ובינלאומי מאורגן להזין אותן בעובדות מדויקות בשטח, ולחבר את התוצאות שלהן למסלולי אחראיות רחבים יותר, תישאר אפקטיביות שלהן מוגבלת וסימבולית, לא משנה כמה יגדל השיח שלהן.

ברגע שבו מתרחבות המלחמות ומצטמקות העקרונות, השאלה הדחופה ביותר היא: האם האדם עדיין המודד של הפוליטיקה הבינלאומית, או שהפוליטיקה הפכה להיות מנוהלת על חשבון ההומניות וזכויות העמים ולא למענה?