ועידת פתח השמינית: תחנה לשינוי או לשחזור כישלון וכשלונות?

עם התקרבות מועד כינוס ועידת תנועת פתח השמינית במאי הקרוב, הולך וגובר קצב הצהרות החברים בוועד המרכזי ובמועצה ревולוציונית; הצהרות הנעות בין הצגת גבורות היסטוריות מזויפות שאינן מצליחות להונות איש, לבין אזהרות מאוחרות על הסכנות המאיימות על הבעיה כאילו העם וכל העולם אינם מודעים לה, וחברי הארגון רוצים להזכיר בכך, עד למחמאות הגלויות לנשיא אבו מאזן, וכמה מהם מתגאים בדרגת הצבא שלהם השווה לדרגות הקולונלים הגדולים ביותר בעולם או במעמד הכלכלי או המשפחתי שלהם.

 המסוכן ביותר בתמונה הזו הוא השימוש הנצלני בכרטיס רצועת עזה וכאביה, במאמץ נואש לחזר אחרי אנשי התנועה שם ב"דמעות תנין" ובסיסמאות שחוקות או בהצבעה על קבלת סיוע כספי מהארגון ואפילו לקבלת (קופון) או אוהל, כאילו בני פתח ברצועה הם רק מלוויים וטיפשים שקל להונות אותם כמו שהיה בעבר.

אותם (מנהיגים) שהצליחו לכישלון ב"ימי הטובה" והיו סיבה ישירה לנסיגה של התנועה ולירידת מוסדותיה, לא יביאו להצלחתם בכנס הקרוב אלא עוד הרס וחורבן ארגוני. הרי הבעיה האמיתית אינה טמונה בכינוס הכנס כהכנה ארגונית, אלא בתוצאותיו שאנו חוששים שיחזרו על המצב הקיים.

ועל אף שעדיין הוועד המרכזי והמועצה המהפכנית שולטים בוועדות הממונה על קיום הכנס ו"המכונה הבחירתית" ומשתלטים על קריטריוני הבחירה של חברי הכנס, התוצאות תישארנה כפופות מראש לטובת האליטה השלטת; כל מנהיג ייביא עמו את חוגי תועלתנים ואינטרסנטים כדי להבטיח את הישארותו בהחלטה וכאשר לאנשים ב"מסגרת ההחלטה" יש את הסמכות לקבוע מי יוכל להצביע, הם למעשה מעצבים את התוצאות מראש ובכך מכוונים את ההתנגדות ומסלקים את הקולות הביקורתיים והצעירים המכנים רפורמות אמיתיות.

הימור האמיתי על הצלת תנועת פתח עובר בהכרח דרך שינוי רדיקלי ברוב הפנים הנוכחיות, ובניית הנהגה המאמינה בעבודה מוסדית ולא בנמלונות ובאינטרסים צרים.

ולבסוף, ההשקפה והרפורמה של תנועת פתח היא תנאי להשקפת ורפורמת הארגון לשחרור פלסטין ולכל המצב הפלסטיני, ורוב העם עדיין מהמר על הלאומיות הפלסטינית שמכוננת ע"י תנועת השחרור הלאומית הפלסטינית (פתח).