כאשר האדמה מתייבשת... והכיסאות נשארים רטובים

נראה כי פלסטין סוף סוף נכנסה לע era שהמשיכו לספר לנו כמה בעלי מעמד: עידן הפתרונות השמימיים לכישלונות הארציים.

לאחר כל מה שעבר על העם הגדול הזה, מהאוהלים ועד למכוני ההמתנה, מהשהידים ומהאסירים ועד לתורים של מילואים קצרים (לאנשים ונשים), ומהמחסומים בכבישים ועד למחסומים בתוך המחשבות, גילינו כי המשבר אינו נמצא עוד בחוסר הפתרונות, אלא בשפע המושיעים ונדר של המולדת.

אנחנו לפני מחזה פוליטי המגיע לתסריט לספרי סאטירה שחורה: אדמה שנטפסת כל יום, ואנשים ההולכים ומתרוששים, וכיבוש האוכל את הגיאוגרפיה, ומתנחלים השוטפים בכפרים כאילו החוק נכתב לפי קנה הריבה שלהם, בזמן שחלק מהמנהלות הנערצות שלנו עדיין מחפשות את השולחן המתאים לפגישה שתדון במועד הפגישה הבאה.

שלושים שנה של ממלכת אוסלו המוזרה
שלושים שנה של ועדות שהולידו ועדות,
ושולחנות ששגרו שולחנות
וכיסאות שהפכו מכלי שירות לשושלות פוליטיות שירשו את המולדת כאילו הייתה חלק לרהיט משפחתי.

בינתיים הכיבוש לא הפסיק להציע "פתרונות ארציים" בדרכו الخاصة:
סיפוח זורם
וממשלת אנשי ציבור פוחזים
ושחיתות פתוחה בעזה
ופשע יומי של המתנחלים בשטחי הגדה
והדבר הכי מסוכן מכולם: העברת חוקים יותר אכזריים כנגד האסירים הפלסטינים עד לחוק הוצאת להורג של האסירים הפלסטינים כאילו שהכלא לא הספיק להם ורוצים להפוך את הכלא למוקדי הוצאה להורג.

אה, איזה ניגוד מייסר:
כאשר יש מי שמחוקקים חוקים למוות
כאן יש מי שמסכמים ועדה לחקר השפעת המוות על המשכורות.

וכיוון שהאסון בפלסטין לא שלם אלא עם שפתיים אחרות, עליית המחירים המטורפת של הדלקים מתגברת מאוד כדי להוסיף עוד צורם למראה המיאש.

האזרח שכמעט לא היה יכול לשלם עבור הדרך למקום עבודתו, היום נדרש לבחור בין הבנזין והלחם, ובין ההגעה לעבודה או לשמור על האור דולק בבית.

אפילו הרכב במדינה הזו מתחיל לחשוב פעמיים לפני שהוא זז.

ואילו המנהיג שחי במסלול גבוה יותר מאשר מסלול האנשים עדיין מאמין שהבעיה טמונה בחולשה של סבל האזרח ולא בפיצוץ כל פרטי החיים, ולא במחירים ולא במשכורות המתות ולא בתשלומים המתרסיים ולא במולדת שהעברת בה הפכה להרפתקה בין מחסום מוות להחלטת רצח.

אדונים יקרים, העם שסבל מהכיבוש, מהפיצול, מהשחיתות, מהאיטיות של המוסדות ומהתנהלות המושיעים, כבר לא מבקש נאומים ולא מסמכים עץ.

הוא מבקש פתרונות מיידיים.

פתרונות המתחילים מבפנים לפני החוץ:

ראשית: למשל להכריז על מצב חירום כלכלי לאומי שיפסיק את הכוח של המשכורות והזכויות ויניח את תיק המחירים והדלקים מעל לכל העדפות.

שנית: מבנה אמיתי לחידוש הניהול המבצעי, לא לשנות את הכסאות בין אותן פרצופים, אלא לשאוב דם צעיר המסוגל לקבל החלטות לפני שההחלטה מזקינה במגירות.

שלישית: להתמודד פוליטית ומשפטית דחופה ברמה הבינלאומית מול תוכניות ההוצאה להורג שנוגעות לאסירים ולהפוך את התיק הזה למאבק דעת קהל עולמית שאינה פחותה בחשיבותה ממאבק האדמה.

רביעית: להפסיק את ירושת התפקידים הפוליטיים והמנהלתיים המשפחתיים כי המולדת לא מנוהלת בהיגיון השושלת אלא בהיגיון של יכולת והקרבה.

חמישית: להשיב את רוח הפתח הראשונה, רוח התנועה שנולדה להוביל את האנשים ולא לשבת על עייפותם.

זו לא צעקת נואשים
ולא רעש בעייתיים
זו צעקת ישרים של פלסטין
ובני תנועת הפתח שידעו שלשתוק ברגע הזה זה בגידה ברעיון לפני שזה בגידה באלוהים ובעם.

אל נשיא רעייתי מחמוד עבאס
ולאחאים הטובים בוועדה המרכזית:

לאנושות כבר לא מחכה לספינת חלל
ולא למנהל יפני
ולא לוועדה חדשה.

האנשים רוצים מדינה שתשקף את הדם של השהידים שלה
ומוסד שידמה לסבל של עובדיו
והחלטה שתדמה את גודל הסיכון.

אנחנו עייפים מההמתנה...
אבל הפעם אנחנו לא כותבים רק כדי להתלונן
אלא לומר בבירור:

או שתצילו מה שמתחמק מהרוח האנושית מידית
או שהעם יכתוב בעצמו את סיום עידן הכיסאות הרטובים על אדמה שמשתנה לחיות יום אחרי יום.