מי אחראי לכישלונה של הליגה הערבית?

 
בהחלט עמדות המדינות בנושא הפלסטיני משתנות, ובנוגע לכל מה שנחשב לעניינים הקריטיים של האומה הערבית; כמו האחדות הערבית, הפעולה הערבית המשותפת, ומאבק בשאיפות המדינות השכנות, המערב, המצב עם ישראל והעמדה לגבי המלחמה נגד איראן ועוד. מדובר בשונות שמקורה במידה רבה בנעוריו של האיגוד הלאומי ובחולשה של האמונה בו, תוך כדי שהשלטונות מחזיקים בשלטון ומתחרים על ההנהגה.

ולכן, היו יותר חילוקי דעות וסכסוכים בין המדינות הערביות מאשר פעולה ערבית משותפת, והיחסים הכלכליים ביניהן היו הרבה פחות מהיחסים עם מדינות אחרות. אפילו הליגה הערבית שהוקמה בשנת 1945, אשר היה ניתן לקוות שתהיה הבית המאחד של המדינות הערביות, לא פתרה שום בעיה או מחלוקת בין המדינות הערביות, אלא מבצעת מדיניות של הממנים אותה.

נכון שסעיף המנדט של הליגה, אשר מחייב הסכמה לפסיקות מחייבות, עשוי להיות מכשול, אבל השאלה היא: למה לא שינו את הסעיף?! הליגה (הלא-ליגה) הפכה פשוט למבנה חסר חיים, שמתכנס ברמה הגבוהה או ברמות נמוכות יותר כדי להוציא הודעות והחלטות שמעולם לא יושמו; רק כדי לטעון שהיא קיימת, או למלא אחר בקשות המדינה הערבית החזקה והעשירה ביותר, פעם עיראק של סדאם, ופעם ערב הסעודית או קטר או האמירויות, או במענה להנחיות אמריקאיות שמבקשות לגזול החלטה ערבית לצורך התערבות צבאית באזור. והשלב הגרוע ביותר בליגה הערבית היה כאשר עמד בראשה אחמד אבו אל-גיט. ואם לא היו המוגבלות של הרפובליקה של מצרים לשמור על המשכיות הליגה ועל המינימום של האיגוד הלאומי, הליגה הייתה מסתיימת ונעלמת כבר לפני שנים.

ועכשיו שואלת ממשלת האמירויות ומדינות המפרץ: היכן הליגה הערבית והאיגוד האסלאמי בכל הנוגע לתוקפנות האיראנית נגד מדינותיהם? בעוד שכספי מדינות המפרץ הצליחו להסתיר את כישלונה ואת השחיתות של הליגה והאריכו את ימיה והשתמשו בה כדי ליישם ולהעביר את מדיניותן. ואין תירוץ למדינות המפרץ בתלונתם המאוחרת לגבי הליגה הערבית, ולא מקובל לנצל את המצב השלילי של הליגה ושל כמה מדינות ערביות כדי justify להדק את הברית שלהן ואת קשריהן עם האויב הציוני, והשתתפות של טלוויזיות אמירתיות ובחרייניות בשידור משותף עם טלוויזיות ישראליות.