ארוחת האצילים... לאחר סיום האיפטאר

נראה שמישהו שכח להודיע לאצילים…
שההזמנה שהגיעה אליהם חתומה בכאב העם ומבוארת בחתימתו של חופש הפתח,
לא הייתה יותר מאיפטאר רמאדני חולף.

הרמדאן חלף…
החודש נעלם…
ושולחנות הוסרו…
מלבד שולחנם.

עשרה אצילים… ואחד וחמישה תומכים,
עדיין יושבים על אותן כיסאות מעץ בעבודת יד,
ומולם אותם מים מוגזים מיובאים
מחכים… אף אחד לא יודע למה
ומבקשים… עוד ועוד ועוד.

הבעיה היא לא שהם התמהמו מאוד במעבר…
הבעיה היא שהם לא חשבו על לעזוב בכלל.

הם האריכו את הישיבה עד ששינתה מאיפטאר למגורים קבועים,
ומזימון חולף לזכות רכוש
ומשולחן בשולי האומה…
למדינה בשולי שולחנם.

האוכל עדיין ללא מלח…
כדי שלא יעלה להם הלחץ
אך הלחץ ברחוב… התפוצץ.

הסוכר עדיין אסור…
אך מרירות העם… הפכה לארוחה העיקרית.

ואמבולנסים שהיו ממוקמים ליתר ביטחון עבור דופק ליבם 
הפכו היום לנדרשים לדופק מדינה שלמה
שנח לה מהמראה הזה.

ועדיין המכוניות הממוגנות בחוץ,
והזכוכית השחורה מסתירה מהם את האמת
כדי שלא יטריד עליהם פקיד שואל על משכורתו
או צוות שואל אותם את השאלה הפשוטה:
איפה הייתם?

אך מה שהכי מסוכן…
הוא לא באוכל… ולא בכיסאות…
אלא בסיפורים.

הם יושבים…
וממציאים סיפורים מדמיון
ומאמינים להם
ומספרים על כך אחד לשני למרות שונאתם זה לזה 
כפי שעשתה לילי השקרנית כאשר האשימה את הזאב
עד שזאב… הפך להיות יותר אמיתי מהסיפור.

ויושב ביניהם…
אחד לוחש… אחד מוסר מוסר… אחד מתפקד בתפקיד החכם
ההוא שהקים את עצמו כמדריך לשלבים
ובמציאות…
הוא אדון השקרנים.

מחלק את האשליות כמו שמחלקים את הצלחות
ומדבר על אחדות לא חיה
ועל פרויקט שלא רואה
ועל עם… שכבר לא שומע אותו.

לעומת זאת, המעטפה החתומה…
שנמצאה מול כל כיסא בלילה ההוא
אזלה ממצרכיה.

לא נותר טקסט לקרוא…
ולא חיוך להציג…
ולא זמני מחיאות כפיים שניתן לקבוע.

ההצגה הסתיימה.

ובכל זאת…
הם עדיין יושבים.

מסתכלים בדאגה…
בחשש…
באופן גלוי בכעס
ולעיתים באיום זול
על כל צעיר פתוח המנסה לעבור ליד השולחן,
לא כדי לאכול…
אלא כדי לוודא שהפתח לא נחטף לחלוטין.

המקום עייף מהם…
והזמן עייף מהם…
ואנחנו נגעלנו מהם.

ובכל זאת…
לפעמים הם מאפשרים לך…
לעבור בשקט “סודי” ליד השולחן
כאילו אתה אורח בהמדינה שלך
בלי שהם אפילו ייתנו לך
ארוחת כבוד אחת.

לכן…
שמעו זאת טוב:

הרמדאן הסתיים.
והזמן נגמר.
ומחזמרה שאנחנו מכבדים אתכם… הסתיימה.

עצה… לפני שנסגר הדו״ח:

החשבון לא הוא אישי…
החשבון היום הוא פלסטין.

תורידו את עצמכם…
ולכו במה שנשאר לכם מהפנים.

לכו… קחו את מכוניותיכם הממוגנות
לכו… קחו את לילי השקרנית וסיפוריה
לכו… קחו את המטיף שלכם… אדון השקרנים
לכו… קחו את הליצנים שלכם ומשחקי העץ שלכם
ותשאירו את השולחן הזה… לפני שיתהפך.

כי מה שלא רוצים לראות… החל.

עם פלסטין…
ואבירי הפתח…
לא נמצאים עוד על המדרכה.

הם עכשיו… סביב המקום.
מוקפים בו…
לא ברובים שלכם
אלא באומץ שלא רך
ובמוחות עם תארים גבוהים
וברצון שיודע היטב
שפתח לא נוצר להיות שולחן…
אלא להיות תנועת שחרור.

השאירו לנו את הפתח…

נחזיר את אחדותה
נחזיר אותה לעם
נסיים את הכיבוש…
ולא נתאים אותו כפי שאתם עושים.

ולכן, אחזי חזק מדינה…
ואסני סוסיך, פתח.