מלחמה ללא ניצחון: תוצאות הסכסוך והעתיד של האזור

המלחמה האמריקאית-ישראלית נגד איראן נכנסת לשלב חדש, מורכב יותר מכפי שתוכנן בתחילתה. לאחר שבועות של תקיפות אינטנסיביות על תשתיות חיוניות ומיקוד במנהיגים צבאיים בולטים, מתברר שההימור על סיום מהיר לא היה ריאלי. העליונות הצבאית הברורה של ארצות הברית וישראל לא התבטאה בתוצאות אסטרטגיות מכריעות, אלא דחפה את המאבק למלחמת חוסר משאבים ארוכה ומסובכת, שבה מתערבבות העימותים הישירים עם אמצעי תגובה לא סימטריים, בעוד מתהווים כללים חדשים לסכסוך שלא צפויים להסתיים בקרוב.

בהקשר זה, הראתה איראן יכולת ראויה לספוג את הזעזוע הראשוני, לא רק על ידי שמירה על ההלימה של המבנה המוסדי שלה, אלא גם על ידי חידוש אמצעי התגובה בגמישות גבוהה. זה התבטא בהרחבת טווח העימות באופן מחושב, בין אם על ידי הכוונת לעומק הישראלי או על ידי איום על האינטרסים והבסיסים האמריקאיים באזור, בנוסף לשימוש בכלי לחץ בלתי ישירים הפוגעים בכלכלת העולם. שינוי זה לא משקף רק יכולת לעמידה, אלא מצביע על מעבר מודע ממקום ההגנה לניהול סכסוך ארוך טווח בעלות מחולקת על פני היריבים.

פער המטרות בין וושינגטון לירושלים

עם זאת, המסלול הזה חושף לעומת זאת פער הולך ומתרקם בהגדרת המטרות בין וושינגטון לירושלים. בזמן שנתניהו לוחץ להאריך ולהרחיב את המלחמה במטרה לשנות באופן רדיקלי את המערכת האזורית, נראה כי טראמפ נוטה יותר להשיג הישג מהיר שניתן לשווק פנים, מבלי להיכנס למלחמה פתוחה שעשויה להותיר משאבים אמריקאיים ותגדיל את עלויות ההנהגה הבינלאומית. האי התאמה הזו לא מוגבלת להבדל טקטי, אלא משקפת פגם מבני בניהול המלחמה, שבו חסרה "תיאוריה ניצחון" משותפת, ובמקומה נכנס מסלול הסלמה שאינו מנוגן בקצב .

מבחן הכוח במצר הורמוז

אחד מהביטויים הבולטים של פגם זה מתבטא בחוסר היכולת להבטיח את חופש השיט במצר הורמוז, שמהווה עורק חיוני לזרימת האנרגיה הגלובלית. ההמשך של המתיחות במסדרון זה לא מאיים רק על יציבות שוקי האנרגיה, אלא שם את מהימנותה של ארצות הברית כערבה לביטחון הבינלאומי על כף המאזניים. אף על פי שהתגובה האירופאית הייתה מוגבלת, למרות הניסיונות לגייס אותן במסגרת נאט"ו, היא משקפת ירידה במוכנות של בעלות ברית להיכנס להרפתקות צבאיות יקרות, וחושפת בו זמנית את גבולות יכולת ארצות הברית לארגן את המערכת הבינלאומית בהתאם לאינטרסים שלה.

מסלול מו"מ המתקדם תחת לחץ ולא בשלות

למרות מה שהיה מקודם מקודם על כך שהמסלול המו"מ ידחה או יתקשה, ההכרזה של טראמפ על חמישה ימים להגיע להסכם מצביעה על כך שהסכסוך נכנס לשלב חדש שבו מדע הדיפלומטיה מנוהל תחת לחץ המצב ולא להיפך. אכן, צעד זה, אם כי לא שוקל עורפית לחלוטין, משקף תפיסה הולכת וגדלה בוושינגטון לגבי הקושי להמשיך במלחמה פתוחה ללא אופק פוליטי, כמו כן חושף ניסיון לתפוס רגע של איזון יחסי לפני שהכף נוטה לעוד הסלמה בלתי ניתנת לשליטה.

עם זאת, הדינמיקה הזו אינה בהכרח משמעה שהמסלול המו"מ הבשיל ממש, אלא מציינת פתיחת מסלול תיווך כורח שמטרתו לצאת מהמבוי במהלך ששקול יותר ממה שמשקף הסכמה לפשרה בת קיימא. הקריטריונים המיוחסים לטהרן, שמועלים, אשר חורגים מלהפסיק את האש לכדי לקבל שיקום כולל על המלחמה שנמשך למגוון זירות, כולל לבנון, ודורשים נסיגה של ישראל, עדיין משקפים התעקשות על ההגדרה מחדש של הסכסוך כחבילה אזורית אחת. מדובר בהצעה שקשה לפשר אותה עם החשבונות האמריקאים שמחפשים הישג מהיר, בעידן של דחיפה בלתי פוסקת של ירושלים להרחבת המלחמה.

שהחלונות צריכים לאפשר להיה פנימה

כך ניתן לומר שההר הסחיף עשוי לפתוח חלון טקטי להפחתת המתיחות, אך הוא עדיין לא בבחינה מעבר של דיסק טקטי, מה שלא ייחתם לפי ההסכמה הראשונית שמגדירה מחדש את מטרות המלחמה ומבוסס על קצב.

אי האפשרות של פשרה תחת חוסר התאמה במטרות

מנגד, שיחה כלשהי על פשרה, אפילו בצורתה המוגבלת, נתקלת בפערים מבניים עמוקים. מצד אחד, זו כרוכה בהתחייבויות איראניות להסדיר את ההסלמה האזורית ולהבטיח את האינטרסים החיוניים, בראשם המעברים הימיים, ומצד שני, ארצות הברית זקוקה ליציאת פניה מערכתית מבלי שהדבר ייראה כהתקפלות תחת הלחץ, כשראייה היא ירושלים מבזה כל מגבלת עומד על חופש הפעולה הצבאי שלה. מבין המחשבות הסותרות הללו, נראה כי הסיכויים לגיבוש הסכמה אמיתית גוועים, במיוחד בהקשר למבנה התוקפני שמניע את טהרן לכיוון של יותר דיכוי, ולא גמישות.

בתוך התמונה הזאת, איראן אינה נראית כמי שניצחה, אבל בהחלט אינה במצב של תבוסה. השילוב של גורמים גיאופוליטיים, העומק האסטרטגי, ורשתות ההשפעה האזוריות מעניקים לה את היכולת להמשיך במאבק מבלי להתרסק, במו שהסכסוך הפך למצב כרוני שמקשה על סוכנות צבאית לחתום עליו.

שינויים במערכת הבינלאומית

במובן הבינלאומי, מלחמה זו חושפת כיוונים יותר עמוקים החורגים מגבולות האזור. חוסר היכולת של ארצות הברית להשיג סיום מהיר, או אפילו להעדיף חוקים קבועים, פותחת את השטח לכוחות גדולים כמו סין ורוסיה לחזק את תפקידיהם, לא באמצעות עימות ישיר, אלא על ידי הרחבת נוכחותם הכלכלית והדיפלומטית, וניצול ירידת האמון ביכולת של וושינגטון לנהל את המערכת הבינלאומית. זה לא משמעו necessarily סוף קרוב לדומיננטיות האמריקאית , אלא מצביע בבירור על מעבר הדרגתי לכדי מערכת יותר מרובת צדדים, שבה גדל מחיר השימוש בכוח, ויעילות המנצח הצבאי כ כלי ניהולי לסכסוכים הולכת ופוחתת.

ישראל: הכוח והיחלשות הלגיטימציה

מנגד, ישראל מתמודדת עם פרדוקס אסטרטגי מפתיע. בעוד היא ממשיכה לחזק את עליונותה הצבאית, היא נחשפת במקביל ליחלשות הולכת ומתרקמת בלגיטימציה שלה הבינלאומית, במיוחד לאור ההשלכות של פשעי מלחמת ההשמדה שביצעה בעזה, וכן על כיסוי לטרור המתנחלי ביהודה ושומרון. קונפליקט זה בין הכוח ללגיטימציה עשוי להפוך, עם הזמן, למגבלה ממשית על יכולתה לפעול, במיוחד אם ההגדרה תמשיך להשתנות בכיוונים המוצאים ברחבי העולם, ויתרחבו ספקות בנוגע לתפקידה כמקור ליציבות.

בהתאם לנתונים הללו, המלחמה הנוכחית אינה נראית פשוטה כוויה צבאית ניתנת למעבר לניצחון, אלא קרובה יותר לרגע של מעבר שבו מתהווים מחדש כללי הסכסוך ברמות המקבילות לאזור ולמכבש. לא מדובר ביכולת להשיג ניצחון סופי, אלא ביכולת הצדדים השונים לנהל את האיזונים החדשים מבלי להיסחף לכאוס כולל.

ניהול הסכסוך מבלי לחתום עליו

כך, הסצנה הסבירה ביותר איננה סוף סופי למלחמה, אלא הגעה לשוואות זמניות שתתאר את גבולות ההתקפה מבלי להפסיק את שורשי הסכסוך. ובין המשך הסחיטה לבין עליית הלחצים לשקט, מתגבש משוואה חדשה שהיא ניהול הסכסוך במקום לסיימו, ומכילה אותו במקום לסיים אותו.

בהגדרה הזו, הצלחה של כל מסלול פוליטי מותנית ביכולת של ארצות הברית להפוך את הצורך שלה לסיים את המלחמה להזדמנות ליצירה של פשרה גמישה, ובמידת מוכנותה לנהל את התיאום עם ישראל שעשויה לראות בכל הגבלה לפעולות האסטרטגיות שלה פגיעות בליבו של היתרון שלה. כמו כן היא תלויה במידת מוכנות איראן להפוך את עמדתה העמידה לרווח מו"ם دون להיסחף לעלייה מופרזת שעשויה לדרוש עימות רחב יותר. כל זה גם לא שולל את האפשרות שטראמפ יצא לפתע ויבשר על סיום ה"מבצע הצבאי" נגד איראן, גם בעדינות, בטענה שהמטרה שושלמה במלואה.

בסופו של דבר, המלחמה הזו מצביעה על כך שהאזור מתכוון לשלב לא יציב שפתוח לאפשרויות רבות, שבהן הסכסוכים אינם נחתמים וכח המובילים הלאומיים לא הופכים לאסתטאים. ובין פשרה זמנית שאינה מטפלת בסיבות, לסחיטה פתוחה שמחמירה את הסכנות, האתגר המרכזי הוא למנוע מהסכסוך הזה להפוך לכאוס אזורי כולל שעשוי לחרוג מההשלכות שלו מעבר לגבולות האזור ועד למערכת הבינלאומית כולה.

יתכן שהמועד של טראמפ אינו מעבר להפסקה טקטית במלחמה ללא ניצחון; מבחן על היכולת של הצדדים לתפוס רגע של רגיעה, או לחלופין להיסחף שוב למסלול הסלמה פתוח שאיש אינו יכול לשלוט בתוצאותיו.