אנטישמיות והפללת ישראל אינן שפה של שנאה

ההתנגדות לכיבוש והמניע להילחם בו בכל האמצעים האפשריים הוא זכות וחובה אנושית, מוסרית וחוקית, לא רק עבור העם הכנוע לכיבוש, אלא עבור כל העמים בעולם. עמדת זו אינה סותרת את השאיפה לשלום, כמו שהיא לגמרי מחוץ להקשר של מה שדורשות מדינות מסוימות מלהוקיע שפה של שנאה ולקרוא לסובלנות; הכיבוש ומעשיו סותרים לחלוטין את השלום ואת הפצת ערכי האהבה והסובלנות בין העמים.

בעת שהשנאה והביקורת כלפי ישראל הולכות ומתרבות במערב, ואפילו באמריקה; בשל מה שביצעה נגד העם הפלסטיני, מעשיות מסוימות בעולם הערבי פועלות לשיפור תדמיתה של ישראל ולהכשירה ממה שהיא מבצעת מפשעי מלחמה נגד הפלסטינים, האחרון שבהם הוא מלחמת ההשמדה והטיהור אתני הנמשכת, בכך שהן חותרות תחת הכותרת "הקריאה לשלום וגינוי האלימות ושפה של שנאה". אפילו הגיעו לכך שמדינות מסוימות מנקות את תוכניות הלימודים מחומרים הפוגעים בישראל או מדברים על הסיפור הפלסטיני, בעוד שיש מדינות המפקחות על דרשני המסגדים בנושא זה.

המשטרים הללו שוכחים -או מתעלמים- שהסיבה לשנאה של העמים כלפי ישראל אינה משום שהיא מדינה יהודית, אלא משום שהיא מדינת כיבוש והפרדה גזעית, ומה שהיא עושה סותר את החוק הבינלאומי וכל הערכים האנושיים. כמו כן, משטרים אלה מתעלמים מהשפה של שנאה כלפי העם הפלסטיני -עד אפילו להכחשת קיומו - וכלפי מדינות ערביות ואסלאמיות, המובאת על ידי מנהיגי הממשלה הימנית בישראל עד כדי ספק חוקיות קיומן של מדינות אלו והדרישה להקמת ישראל הגדולה המשתרעת מנהר הנילוס ועד נהר הפרת, ומה שמלמדים בבתי ספר ישראליים, דתיים ולא דתיים, בתכנים המעודדים שנאה כלפי הפלסטינים והערבים ומסיתים להריגתם.

על מנת שלא יסט קריאה ועיקרון "הוקעת השנאה והקריאה לסובלנות" מהמשמעות האנושית האמיתית שלהם, נזכיר מה שקרה עם החוקים שנחקקו במערב להגנה על היהודים מכל התייחסות רעה אפילו במילה כי הם יהודים; כאשר המונח "אנטישמיות" (Anti-Semitism) הופיע בסוף המאה ה-19, אך ישראל והתנועה הציונית השתמשו בסיסמה זו ובחקיקה המערבית -המפלילה אנטישמיות על בסיס דתי- כדי להפוך אותה לנשק המופנה לכל מי שמתנגד לציוניות כהנעה פוליטית ולישראל כמדינת כיבוש.