הונאת "הרגיעה" ואמיתות "הסיפוח": האם תסולק יהודה ושומרון מאחורי עשן הקונפליקט האזורי?

בעוד עיני העולם מופנות למסכי הרדאר בהמתנה להתפרצות מלחמה אזורית בין ישראל לאיראן, נראה כי "המשחק הגדול" מתנהל במקום אחר לגמרי. ישנה תודעה שמתפתחת כי תופי המלחמה שהקישה ישראל לא היו אלא מסך עשן להסכמות קרובות; ישראל שלא חסכה במאמצים להצית את הקטטה, חסרה בסופו של דבר את הרצון האמיתי, בעוד שטראמפ ממשיך להיות מונע על ידי "קפיטליזם חזירי" שאינו מתעניין באידיאולוגיה, אלא ברווחים מוחשיים ובנסיגה מהירה לאחר הבטחת עסקאות מוגבלות.

בעיצומו של השיח הבינלאומי הזה, מתבררת "ההונאה החדשה". הנשיא טראמפ מדגיש בפומבי כי "הסיפוח לא יקרה", ומחדש את מחויבותו בפני המדינות הערביות שהאמינו בתהליך השלום, ומפנה מסרים חד משמעיים בפברואר 2026 כי "הגיע הזמן להפסיק". אך המציאות בשטח מוכיחה כי כל מה שמתרחש הוא "ההיפך המוחלט מהבטחה". בעוד וושינגטון מדברת על רגיעה, ניתנת אור ירוק בלתי רשמי לממשלת נתניהו-שרמוטריץ' להטיל "עובדות שלא ניתן לשוב מהן".

השינוי הדרמטי ביותר הוא ההחלטות האחרונות של "הקבינט" שאינן מסתפקות עוד באזורים (ג), אלא עוברות לחוקק פגיעה בזכויות הקניין והרס בתים גם באזורים (א) הנמצאים באופן רשמי בידי הרשות הפלסטינית. צעד זה מהווה מעקב רשמי להסכמות אוסלו. הוא מקל על המתנחלים לרכוש קרקעות בלב היישובים הפלסטיניים. כמו כן, זה משנה את הרשות הלאומית מ"פרויקט מדינה" ל"מנהל שירותים" ללא ריבון גיאוגרפי.

על פי דוח המכון לחקר יישומים (ארג') לשנת 2025, הסיפוח אינו זקוק יותר להכרזה חגיגית, אלא מתבצע באמצעות "הבזבוז הביורוקרטי": 146 פקודות צבאיות: החרימו יותר מ-11.2 אלף דונם בשנה אחת. החסימה החקלאית: הגבלת הגישה ל-25 אלף דונם, במיוחד בעונת הזית, כדי לפגוע בעורק הכלכלי של הפלסטינים. העילות המשפטיות: שימוש בקטגוריות "קרקעות מדינה" ו"שמורות טבע" tools קולוניאליות כדי להטיל מציאות דמוגרפית, בניגוד גמור לאמנה הרביעית של ג'נבה ולחוקי האג.

מתגבר פרויקט החרמת 695 דונם להקמת שכונה יישובית חדשה סמוך ל"קרני שומרון" כדוגמה לתוכנית זו. המטרה אינה רק לבנות בתים, אלא לקטוע את הקשר הגיאוגרפי בין מחוזות סלפית ובלעין והפיכת הערים הפלסטיניות ל"גזרות מבודדות" (קנטונים).
הכיוון החדש לעבר "ההתנחלות החרדית" נועד לשאוב קטעי אוכלוסייה עצומים במהירות מדהימה, כדי להבטיח הקמת "חגורת ביטחון" שתשמיד את רעיון המדינה הפלסטינית לנצח, מה שסומוטריץ' ראה כ"הישג גדול" להחדרת השליטה הישראלית.

למרות התנגדות שדה זו, רואים אנליסטים ישראלים כי ישראל נמצאת "במצבה החלש ביותר" מוסרית ואסטרטגית. התלות המוחלטת בכוח הגס והעקיפה של ההבטחות הבינלאומיות משקפת משבר קיומי. עם הופעת כוחות כמו E-3 (המדינות האירופיות שלוש: צרפת, גרמניה, בריטניה) שהחלו להיווצר מחשבת כוח המסוגלת לבלום את זה, השאלה נשארת: האם הדיפלומטיה הבינלאומית תזוז לפני ששופטי ההרס ימחקו את הקרקע האחרונה של חלום המדינה הפלסטינית?

בהתאם, המצב הערבי והאסלאמי נותר במסגרת הצהרות הגינוי המסורתיות, ללא כלים שלוחצים באמת או מבחינת השפעות כלכליות. כמה מדינות בשלום אברהם, שטוענות בשנת 2020 כי הנורמליזציה נועדה להפסיק את "עסקת המאה" או להקטין את סיכוני הסיפוח, גילו כיום שהסיפוח בזירה ממשיך ללא רסן, וכי הכיסוי האמריקאי גדול יותר מכל עמדה ערבית. כך, משלים את התמונה: סיפוח מואץ, כיסוי אמריקאי, ושקט אזורי שמכסה אותו טענה להגן על המחויבות הפלסטינית ללא השפעה מעשית.

העולם הממתין להסכם עם איראן צריך להבין כי המחיר משולם מאדמת יהודה ושומרון. הסיפוח אינו עוד "איום עתידי", אלא מציאות יומיומית המתרקמת בכל יום מאחורי סעף ההבטחות האמריקאיות וכח התגובות ההופכות לתקפות של הקהילה הבינלאומית. המרוץ עתה הוא בין "מהירות ההחרמה" ל"הקפיצה של המצפון העולמי".

הסיפוח לא היה עוד סתם אפשרות או איום פוליטי עתידי, אלא מציאות יומיומית המתבצעת בשטח ללא הפסקה, בשקט רשמי ודיפלומטי. כל שופל ההורס בית, וכל דונם שגזלו מהפלסטינים, הם עדות לכישלון הקהילה הבינלאומית ושקטה של אתיקה. המדינות שטוענות להגן על הפלסטינים באמצעות נורמליזציה, גילו כי מילותיהם אינן אלא מסך שמכסה על מציאות קשה. יהודה ושומרון היום אינן רק אדמה שהוחרמה, אלא מעבדה להעלמת כל אופק למדינה הפלסטינית, ולשחק ברקמת החברה והפוליטיקה הפלסטינית ללא רסן. ואם השקט העולמי יימשך, ייהפך ההיסטוריה לעד על כך שהסיפוח לא נמנע אלא על ידי החטא ההבטחות השקריות וההצהרות הדיפלומטיות המתעלמות, בזמן שהחיים הפלסטיניים נמעכים כל יום תחת גלגלי ההתנחלות.