מי שולט בכלכלה הפלסטינית? האזרח או המממן?

השאלה המסוכנת ביותר בכלכלה הפלסטינית אינה כמה יש לנו מהמשאבים, ולא איך נחדש את הבנייה, אלא שאלה עמוקה יותר: מי שולט בהחלטה הכלכלית? האם האזרח הפלסטיני הוא הכתובת, או שהמדיניות נבנית בסופו של דבר לפי לוגיקה של המממן, התורם והגורם החיצוני?

בכלכלה רגילה, מניחים שהמנהיגות היא מנגנון המקשר בין ההחלטה הציבורית לאינטרס הכללי. כלומר, המדיניות הכלכלית נבנית בעקבות הצרכים של החברה, ומבוקרת דרך המוסדות הייצוגיים שלה. אך במקרה הפלסטיני, המנהיגות חיה בתפר מוזר: ישנם מוסדות, חוקים כתובים, מערכות בקרה קיימות, אך הכתובת הסופית של ההחלטה לרוב אינה פנימית לחלוטין, אלא מפוזרת בין שיקולים פוליטיים חיצוניים, דרישות מימון, ומגבלות ריבוניות ידועות.

המדיניות הכלכלית הפלסטינית נבנית בסביבה מורכבת מאוד: כיבוש המגביל את התנועה, קריסה פוליטית, היעדר מועצה מחוקקת פעילה במשך תקופות ארוכות, ולהתמחות כלכלית תלויה במימון חיצוני. בהקשר הזה, המממן – בשל מצב העניינים – הופך לשותף לא רשמי בעיצוב העדיפויות, לא כי הוא כופה את האג'נדה שלו בגלוי, אלא כי מבנה המימון עצמו יוצר באופן אוטומטי מאזן כוחות לא הוגן בין מי שממנים ומי שמחליט.

בעיה זו מתבהרת בבירור כאשר מסתכלים על מבנה המימון. פלסטין מקבלת מדי שנה בין 3 ל-3.5 מיליארד דולר בעזרה חיצונית בממוצע בעשור האחרון, שזה שווה ערך לכשליש מהתמ"ג, مما הופך אותה לאחת הכלכלות התלויות ביותר בתמיכה חיצונית בעולם. המסוכן הוא שהשקעה זו הפכה כבר לא רק מוגבלת או זמנית, אלא הפכה למבנה קבוע המממן את הליבה של המערכת הציבורית עצמה.

המשכורות במגזר הציבורי הפלסטיני, שמתקרבות ל-2 מיליארד דולר בשנה ומכסים כ-180 אלף עובדים אזרחיים וביטחוניים, תלויות ב-40 עד 50% במימון חיצוני ישיר או לא ישיר. במובן זה, המממן כבר לא שותף רק לפיתוח, אלא הפך לשותף בהמשכיות של המדינה עצמה. היציבות החברתית הפכה להיות תלויה בזרימות חיצוניות שאינן כפופות להחלטה הלאומית, אלא לאיזון פוליטי ואזורי משתנים.

השאלה כאן אינה אתית, אלא מבנית: כאשר צד חיצוני מממן חלק גדול מהתקציב הציבורי, זה טבעי שיהיה לו השפעה על כיווני ההוצאה, סוגי הפרויקטים, ומסגרות ההערכה. הבעיה אינה בהמצאות המימון, אלא בהיעדר מסגרת לאומית ברורה שהופכת את המימון הזה מכתובת החלטה לכלי תמיכה, ומרכיב הכוונה למרכיב ההעצמה.

ברצועת עזה, המשבר הזה מתגלה בצורה ברורה מאוד. השיקום נדון בשפה של כסף ולא בשפה של מנהיגות. מי יממן? כמה ישולם? מתי יתחיל הביצוע? אך השאלה החסרה היא: מי יחליט על צורת השיקום? לפי אילו עדיפויות? ובאיזה פיקוח חברתי? ללא מסגרת מנהיגות לאומית, הסיוע הופך לניהול הרס ממושך, לא להתאוששות כלכלית ברת קיימא.

המגזר הבנקאי הוא דוגמה ברורה לבעיה המורכבת הזו. בנקים פלסטיניים חזקים טכנולוגית, מאורגנים תחת פיקוח, ומחוברים למערכת הכלכלית הבינלאומית, אך הם פועלים בסביבה פוליטית-כלכלית המגבילה את תפקידם הפיתוחי. אין מסגרת לאומית המקשרת את הנזילות הבנקאית לעדיפויות כלכליות ברורות כמו: תעסוקה, ייצור, צדק גיאוגרפי, או הגנה על קבוצות חלשות.

עם זאת, המערכת הבנקאית הפלסטינית מחזיקה הפקדות המגיעות לכ-21 מיליארד דולר במטבעות שונים, שזהו סכום עצום ביחס לגודל הכלכלה. אך האבסורד הוא שפחות מ-15% בלבד מהפקדות אלו מופנות להשקעות ייצור אמיתיות, בעוד שרובם מצטברים בתעלות צרכניות, או נדל״ן, או במימון החוב הממשלתי. הכסף קיים, אך ההחלטה שלו מפוזרת בין לוגיקת השוק, דרישות המממן, ומגבלות המדיניות, ולא לפי חזון פיתוח לאומי כולל.

בנושא זה בדיוק, מתבהרת בעיית המנהיגות במובן האמיתי שלה: היעדר הכתובת הציבורית להחלטות הכלכליות. מנהיגות אמיתית אינה רק שישנם מוסדות, אלא שהמוסדות הללו צריכים להיות כפופים למעקב חברתי, והמדיניות הכלכלית צריכה להימדד לפי השפעתה על חיי האנשים: הזדמנויות עבודה, עלות מחיה, צדק בהפצת משאבים, ויכולת ההשתקפות.

היעדר המעקב הוא הקשר המרכזי. כשאין מערכות ייצוג אפקטיביות, או שקיפות מספקת בנתונים, או משתתפות חברתית בקביעת העדיפויות, הופכת המדיניות הכלכלית להחלטות עליונות, גם אם יש להן כוונות טובות. האזרח הופך למקבל ולא לשותף, לנמען ולא לפועל, לנושא של מדיניות ולא ליצירה שלה.

כאן מתבררת השאלה: האם אפשר לשחזר את הכתובת הציבורית להחלטות כלכליות תחת מציאות זו?
התשובה המציאותית לא טמונה בסירוב למימון חיצוני, ולא בשעבודו, אלא בשיקום הקשר עמו. הפתרון אינו מתחיל בהפסקת המענקים, אלא בבניית מסגרת לאומית ברורה המגדירה את העדיפויות לפני שהכסף מגיע, ומקשרת את המימון למטרות תפעוליות והתפתחותיות הנתונות לביקורת.

שחזור ההחלטה הכלכלית דורש מנהיגות פיננסית חדשה המבוססת על שלושה עקרונות מרכזיים:
ראשית, שקיפות בנתונים הפיננסיים, כך שיהיו התקציבים, התכניות, וההשפעה של ההוצאות הציבוריות זמינות לדיון ציבורי, ולא בלעדיות על אליטות ומוסדות.
שנית, השתתפות חברתית אמיתית בקביעת העדיפויות הכלכליות, דרך החזרת הכבוד למוסדות ייצוגיים, שיחות לאומיות, וחיבור המדיניות לצרכים של אנשים לא רק לאינדיקטורים של יציבות פיננסית.
שלישית, חיבור הנזילות הבנקאית לכלכלה האמיתית, לא לצריכה ולחוב, דרך כלים לפיננס אותן פרויקטים ייצוריים, ורשתות ערך מקומיות, והקטגוריות שמסוגלות ליצור הזדמנויות עבודה ממשיות.

במובן זה, הופך המימון החיצוני לכלי תמיכה ולא לכתובת החלטה, והבנקים הופכים מבל רק להחזיק הפקדות לשותפים בפיתוח, והמדיניות הכלכלית מחזירה את משמעותה כביטוי לרצון הקהילה, ולא תגובה טכנית לדרישות החוץ.

בסופו של דבר, אי אפשר לבנות כלכלה פלסטינית ברות קיימא אם הכתובת להחלטות נשארת מחוץ לקהילה. המימון חיוני, הבנקים חשובים, והמוסדות הבינלאומיים שותפים שאי אפשר להתעלם מהם, אבל הכתובת הסופית חייבת להיות פלסטינית: עדיפויות פלסטיניות, פיקוח פלסטיני, וחזון כלכלי המתחיל מתוך הקהילה ולא לפי דרישות החוץ.

השאלה האמיתית איננה מי מממן את הכלכלה הפלסטינית, אלא מי מחזיק בה פוליטית. וכאשר לא ייבנה מחדש המנהיגות על בסיס שהעם הוא הכתובת, תישאר הכלכלה הפלסטינית לכודה בין ניהול משבר מתמשך לריבונות מושהית לזמן בלתי ידוע.